קח, תקרא, ותגיד לי מה אתה חושב:
יום חמישי, 21:00
פתחתי את המחברת הכחולה והבלויה בחשש קל. זה היה איום ונורא -
בלילה של מילים מרוחות בכתב שמציק לעין וקשה לפענוח.
איזה תיק לקחתי על עצמי הפעם, חשבתי, והתחלתי לקרוא את
הסיפור:
"איציק יא שמן, תן תן ת'בננה!", צעקתי עליו, "כבר אמרתי לך -
אתה לא היחיד שחי בתא הזה וגם אני אוהב בננות בדיוק כמוך, אז
תפסיק לגמור אותן ישר כשהאוכל מגיע".
איציק התקפל לפינה, מפוחד מהצעקות שלי. איציק הוא ילד מפגר.
כן באמת, ילד מפגר, לא סתם. אני לא מקלל את איציק או משהו כזה,
אלוהים לא, פשוט יש אצלו משהו לא בסדר בראש, פיגור שכלי, עיכוב
בהבנה. הוא כבר בן 26 אבל מתנהג כמו ילד בן חמש.
פעם אחת למשל אני ואיציק הלכנו לבקר חבר שלי בדירה החדשה שלו
בת"א. הכל הלך חלק עד שאיציק החליט פתאום שבא לו לשחק מחבואים.
לא שיש לי בעיה עם מחבואים - להפך, אני אוהב מחבואים, במיוחד
מחבואים קרים, טחובים ואפלים. אבל איציק, מה לעשות, אפילו לא
אמר לי שהוא מתכוון לשחק מחבואים וכששמתי לב היה כבר מאוחר
מדי. אני וחבר שלי חיפשנו את איציק שעות ובסופו של דבר מצאנו
אותו מקופל בתוך מכונת הכביסה. שיהיה לי בריא האיציק הזה...
אני לא יודע מה אני עושה איתו כל השנים האלה.
למרות הכל אני אוהב את איציק, הוא כמו אח שלי, אני משגיח עליו,
אני ממש אוהב אותו.
איציק הוא החבר הדמיוני שלי.

זה נורא מצחיק נכון? חבר דמיוני? חחח... נו באמת, חבר דמיוני?!
זה גם מה שאמרתי למטפלת שלי! הייתי בא אצלה פעם אחת בכל שבוע.
רוחמה קראו לה.
פעם אחת הרוחמה הזאת ניסתה לעשות לי טריק ולהשאיר את איציק
בחוץ כדי שנוכל "לשבת ולדבר ביחד רק שנינו". כמובן שאיציק נכנס
אבל היא לא ידעה את זה. אין כזה דבר, איציק בא איתי לכל מקום.
יום אחד רוחמה נהייתה קשוחה, היא אמרה שאיציק לא יכול לבוא
יותר לטיפולים ושבכלל איציק חייב ללכת. לא הייתה שום ברירה -
איציק ירה בה בבטן וברח. הייתי חייב לקחת על עצמי את האשמה כי
איך אפשר לשפוט ילד מפגר? אי אפשר.
הם אמרו שאני צריך ללכת לבית כלא, אבל בית כלא מיוחד. איציק בא
יחד איתי אבל אני נשבע שזה היה מרצונו החופשי. אחרי הכל - אני
המשפחה היחידה שיש לו...
אני עכשיו מביט בעיניו של איציק ועובר בי גל של חמימות. "מחר
אנחנו משתחררים", אני ממלמל, שם את יד ימין על כתפו השמאלית
ומושיט לו את שתי הבננות ביד השנייה. "קח את הבננות איציק, אני
לא אזדקק להן הפעם", אני אומר לו בפרץ של נדיבות...

סגרתי את המחברת הכחולה בחבטה. לא סיימתי אפילו  עמוד אחד וכבר
הפסקתי לקרוא.
זאת הייתה דילמה. למחרת הייתי צריך להחזיר לאנדרסון תשובה.
(רק לידע כללי - אנדרסון הוא חבר ותיק שלי וסופר מתחיל בעצמו.
הוא הפקיד בידי  את הספר שהוא עובד עליו במטרה לפרסם אותו
בחברת ההוצאה לאור בה אני עובד).
ידעתי שבכלל אין מה לדבר - הספר הזה הולך להצליח ובגדול, ידעתי
שאנדרסון מוכשר אבל לא ידעתי שעד כדי כך. רגשות קנאה עמוקים
החלו מתגנבים אל ליבי. כבר ממש רציתי את הספר הזה לעצמי.
יש רק דרך אחת ויחידה, צריך להוציא את אנדרסון להורג. לאט.
בייסורים.
כבר הייתי שקוע כולי במחשבות זדוניות הנוגעות למותו המצער של
אנדרסון כשלפתע...
"רינג רינג", צלצל הטלפון וידעתי את קולו של מי אשמע בעוד שניה
מעברו שני של הקו. "רינג רינג", הוא צלצל פעם נוספת ואני כבר
הייתי בסמוך למכשיר המטרטר. סובבתי את הטלפון במקומו ושלפתי את
חוט הטלפון מן המכשיר. חיברתי אותו בחזרה רק לפני שהלכתי
לישון.

יום שישי, 7:00
התעוררתי לצלצולו של הטלפון ודניאלי היה על הקו.
"תגיד לי, מה קורה איתך? אתמול ניסיתי שעות לתפוס אותך בטלפון,
יש כמה דברים חשובים שאנחנו צריכים לדבר עליהם". זה היה מזל
גדול, מסתבר שלא היה זה אנדרסון שחיפש אותי ביום הקודם, זה
כולו דניאלי, סוכן ההימורים שלי.
"שמע דניאלי", אמרתי לו, "עליתי על משהו גדול, אבל גדול באמת
שאמור להספיק לי גם לכיסוי החוב של מרוצי המרמיטות". דני לא
היה כל כך נלהב אבל אחרי שפקססתי לו את הסיפור של אנדרסון הוא
הסכים לעזור לי להיפטר מאנדרסון בתמורה לאחוזים ממכירות הספר
לכשיתפרסם. אפילו הבטיח למחוק את החוב שלי.
זה פשוט מושלם, אם אנדרסון ימות כל כך הרבה אנשים ירוויחו מזה.
מה שהזכיר לי פתגם סיני עתיק: תנו לי קצת מים וקצת קמח ואעשה
לכם קציצה. אנדרסון יתפלל שהוא היה קציצה אחרי שאני ודניאלי
נטפל בו.
הנחתי את שפורפרת הטלפון ובאותה שניה הוא צלצל שוב.


"נו די כבר דניאלי, אמרתי לך שיהיה בסדר", זעקתי לתוך
השפורפרת.
"אדוני, אני לא יודע מי זה דניאלי", ענה לי הקול מעברו שני של
הקו, "זה דוד מחברת אברבנאל שיווק בע"מ, אנחנו מאושרים להודיע
לך שאתה הזוכה היחיד במבצע באטמן", אמר האיש בקול של מנחה
שעשועונים.
"באמת?", אמרתי, "מזה בדיוק מבצע באטמן?"
"זכית בחופשה זוגית בלונדון כולל כרטיסי טיסה ובזוג כרטיסים
להצגת הענק באטמן!", התרגש האיש.
ניתקתי לו בפרצוף ושוב שלפתי את החוט ממכשיר הטלפון, חלאס, לא
מדבר יותר.
לקחתי את הפלאפון ויצאתי לרחוב.

יום שבת, 12:00
הזמנתי את דניאלי אלי כדי לתכנן את המבצע. מבצע באטמן קראתי
לו. הכל חייב להיות מתוכנן מראש ומדויק.
"שמע דני", פתחתי את דברי, "דיברתי אתמול בערב עם אנדרסון והוא
פשוט לא חושד בכלום, ביום שני אני נפגש אתו לצהרים וכאן מתחיל
מבצע באטמן".
"תגיד, אתה דפוק בשכל או שאתה סתם עושה את עצמך?" אמר דניאלי.

"מה גורם לך להגיד את זה?", עניתי.
"אתה מסטול או מה? מבצע באטמן?!"
"אל תדאג דניאלי", הרגעתי אותו, "אני דואג לזה, אתה תדאג לכלי
העבודה".


יום שני, 18:00
יריתי באנדרסון בפנים בדיוק לפני שלוש שעות. אם הייתי יודע
שיקח לי כל כך הרבה זמן לנקות את הדם מהפרצוף והידיים הייתי
שוקל חניקה, אבל למרות זאת עדיף ככה. פשוט לא להאמין כמה קל
לביים התאבדות של סופר צעיר ומתוסכל.




- "נו, אז מה אתה אומר על הסיפור?"
- "שמע, אני לא בטוח שהסיפור הזה יצליח. הוא פשוט פונה אל קהל
מאוד מצומצם של אנשים ,לא הרבה אוהבים את סוג הכתיבה הזאת
ו.."
- "אני לא מבין את זה, זה פשוט שערורויה! אתה המוציא לאור שלי
ובינתיים לא פרסמת אפילו סיפור מזורגג אחד שלי! זה לא יתכן,
אני משקיע שעות על גבי שעות ואגורה אחת אני לא רואה מזה!"
- "זה בסדר, תירגע, תירגע, חזי נו תירגע. תוריד ת'אקדח בחייך
חזי! כלומר א... הסיפור טוב אבל.. חזי, לא צריך אקדחים פה,
בשביל מה אלימות, חזי לא, אל תעשה את זה!!! "