היה היה פעם איש שחלם לחיות על הירח. כבר מילדות הוא דמיין
לעצמו, איך יטוס לשם בחללית גדולה וכסופה, ירגיש את הקלילות
הנפלאה, ידלג בצעדי ענק ממקום למקום, כמו חרגול לבן וגדול עם
כוס רוח על הראש, ישתתף במאמץ הבניה של הכיפה הגדולה, אח, היו
לו חלומות... אבל גם כשגדל, וכבר הייתה מושבה אנושית על הירח,
הוא לא הפסיק לחלום. הוא כבר לא חלם על בניה, כי הכל כבר היה
מוכן, הוא חלם על חיים על הירח. על דירה קטנה ברחוב צדדי שקט,
על חלון שממנו רואים את כדור הארץ במזג אויר טוב, על כוס בירה
בפאב ששמו "ליקוי ירח"... הוא תרגל באדיקות הליכת ירח, ואסף
כסף לנסיעה במעבורת החלל.
כשהיה בן ארבעים ושבע, הוא הצליח לחסוך מספיק כסף לנסיעה
במחלקת המטען, והחליט לא לחכות יותר, כי מי יודע, הוא עלול
פתאום למות, ככה סתם, בלי לגעת בחלום. הוא ניגש למשרדי חברת
התעופה "לונה" וביקש להירשם לטיסה הקרובה. הפקידה אמרה לו
שבזמן האחרון יש להם צפיפות רבה במחלקת המטען, אבל לו לא היה
אכפת. היא הסבירה לו שהם יאלצו לפרק אותו לחתיכות, כדי שיוכלו
לדחוס אותו במרווחים שבין הארגזים, ואז להרכיב אותו מחדש על
הירח, והיא הדגישה שבמקרים כאלה לא ניתן לעשות ביטוחי בריאות
ומטען. הוא אמר שהוא מבין, ובכל זאת קנה כרטיס למעבורת "מוכה
ירח" שעמדה להמריא ביום שישי הבא.
תוך שבוע הוא מכר את כל רכושו ונפרד ממשפחתו ומידידיו, וביום
שישי הגדול הוא לקח מונית לשדה התעופה, והתייצב בהתרגשות בחדר
311. שם פרקו אותו וארזו את חלקיו בזהירות בקופסאות קלקר קטנות
שהיה כתוב עליהן באדום: "זהירות, מטען אנושי". את הקופסאות
הסיעו למעבורת ותחבו אותן לחריצים כמו את הפתקים בכותל. בנמל
החלל על הירח פרקו את המטען, אספו בעדינות את קופסאות הקלקר
המסומנות והרכיבו אותו מחדש לפי ההוראות, אבל התברר שהלב שלו
הלך לאיבוד. הוא החליט לא לקחת את זה ללב, וביקש יפה שיחפשו את
הקופסה האובדת. הם ערכו חיפשו, שממנו עלה שהקופסה החסרה הושארה
בטעות בכדור הארץ. הם התנצלו על חוסר הנעימות שנגרם לו, אבל
בגלל הצפיפות הקשה במחלקת המטען, הם לא יכלו לומר לו מתי יעלה
בידם לשלוח אותה, הם רק הבטיחו להשתדל שזה יהיה כמה שיותר
מהר.
הוא המתין, ובינתיים שכר דירה קטנה, ממש כמו זו שחלם עליה,
ברחוב צדדי שקט, ועם חלון שהשקיף על כדור הארץ, אבל בלי לב הוא
לא הצליח להתאהב במקום. בסופו של דבר נמאס לו לחכות, והוא קנה
כרטיס בחזרה. הפעם הוא נסע במחלקה הראשונה, זה היה ממש זול כי
אף אחד לא רצה לחזור, אבל הוא לא היה כל כך עצוב. בסופו של
דבר, הבית הוא איפה שהלב נמצא, לא?