אני מסתובבת בין כולם ומחפשת אותך בעיניים... יודעת שאין סיכוי
שתהיה פה עכשיו, אבל עדיין לא מוותרת.
מעגל תופים ענקי, ואני עם צמות, מחוייכת, מתמסרת למקצב המטורף,
והיא אומרת לי חצי בצחוק "תראי מה זה, מתחילים רק איתך..." וזה
מצחיק, כי היא מאותן בנות שראשים מסתובבים אחריהן, שהיופי שלהן
כל כך ברור ומודגש... ואני, מה אני? מרגישה כמו צל לידה...
הוא מתיישב לידי, ממש זקוף, כמוני, ואנחנו מתחילים לדבר עם
אותן שאלות בנאליות "מה המזל שלך?" - "סרטן" אני אומרת.
"אה..." צוחקת... מה, אז עכשיו אתה מכיר אותי יותר? מילים
קצרות ונשיקה. כל כך לא מיוחד. כל כך לא זה. ואני מחפשת אותך
בעינים אחרות, אני מחפשת למרות שאני מנסה לשכוח... עוצמת בכוח
עיניים כאילו לא רוצה לפתוח אותן, מפחדת מהאמת... מבקשת מזוג
בנות שיושבות ליד, אולי יש להן אש, והן מתנצלות ומוסיפות
שאנחנו זוג יפה... אני מחייכת אליהן חיוך עצוב בחזרה והולכת.
הולכים לישון ביחד, הוא לא מחבק, מסתובב על הבטן עם הראש לצד
"מה אני עושה פה בכלל?" דמעה קטנה מתגלגלת והעייפות מנצחת. קמה
בבוקר. הוא ממלמל משהו והולך...  ויודעת שאני לא רוצה לראות
אותו יותר...
שתינו נכנסות למים והיא אומרת לי "יעל, תעצמי את העיניים,
ותגידי לי איפה הכי היית רוצה להיות עכשיו" ואני, בבטחון
מלא... "סיני". סיני לפני חודש.
"את יודעת מה? סיני... אבל שתהיה מוסיקה כייפית, ואנשים רוקדים
מחוייכים, ואני על ערסל עם משקה ביד, אוי ושכחתי... עם ירח מלא
וגדול גדול גדול"... והיא צוחקת בחזרה ומחייכת אלי חיוך גדול
של הבנה.
אני אוהבת אותה, אבל קשה לי עכשיו שהיא מאושרת... זה לא פייר,
גם אני רוצה אהבה.
ים של אנשים ואני מרגישה כל כך קטנה, מסתובבת, נוגעת לא נוגעת
באדמה, ריחות, שלל צבעים ומוזיקות מכל מיני סוגים, ואני לא פה
ולא שם... מחייכת לאנשים לא מוכרים, ושניה אחר כך מדברת אל הים
עם הדמעות שלי.
אני חוזרת הביתה, ומזכירה לעצמי שגם אם נוסעים רחוק המחשבות רק
באות איתך... ובעצם שאין לאן לברוח...
זאת תקופה לא תקופה, ואני תלויה באויר, באי שקט שכזה, מחפשת
ריגושים.
אתה מצלצל, והלב שלי דופק שכמעט וקשה לי לדבר.
ואני כולי תקווה שאולי... ואתה אומר שסתם התחשק לך לדבר.
"את יודעת בשבוע האחרון חשבתי עליך פחות" ואני צוחקת.
חבל, דווקא אני חשבתי עליך יותר...


בראשית. 2004.