לפני כמה זמן, היה גן קטן וריק. הגן היה יפה והיה יכול לשמח את
כל מי שהיה נכנס, אבל משום מה אף אחד אף פעם לא עשה זאת.

הגן היה בודד ומסכן, הנדנדות שלו מעולם לא עלו וירדו, הקרוסלה
מעולם לא הסתובבה סחור סחור, הסולם מעולם לא נאחז בידי
מטפסים.
כל מתקן בגן כבר איבד את צבעיו ואת שמחתו, אך המסכן ביותר בגן
היה השער, שהביט על העוברים והשבים, מחכה שאחד מהם יעבור דרכו
וימלא את הגן בשמחה, אך זה מעולם לא קרה. כך זה נמשך כמעט 15
שנים.

יום אחד מישהו נכנס אל הגן, בלי להסס אפילו, כאילו ביקור זה
היה חלק משגרת היום שלו, כאילו עשה זאת מאז שהיה ילד קטן,
כאילו היתה זאת מטרת היום שלו - להיכנס אל הגן. והגן היה שמח.
לרגע חזרו כל הצבעים אל המתקנים, כל החלודה נעלמה והגן היה יפה
שוב.
אך באותו רגע שנכנס, חזר האיש על עקבותיו ויצא מן הגן.
מאותו רגע חזר השקט לגן, שוב נראה הגן כאילו מעולם לא דרכה בו
רגל אדם. רק המתקנים לעולם ידעו שגם אם מאות ילדים יבואו לשחק
אתם מדי יום, תמיד יחסר אותו אדם שעבר בשער ראשון והחזיר לגן
את הצבעים.