את יודעת,
יש רגעים שכאלה
שכה יפה להם השתיקה.
את יודעת, כי אמרתי, כי שמעת,
אך לתוכך כלל לא הפנמת.

כן, לא פעם אומרים,
הכתובת היתה על הקיר
אך מישהו כאילו דואג
היטב ממך להסתיר.

אמרתי, בכיתי, צעקתי
ואת כאילו סירבת לראות
את הפקעת הזו שגדלה וצמחה
לה לאט אצלי בבטן.

שאלת אם אני כועסת עלייך,
עניתי כן אך בעצם, האמת,
שיותר מהכעס אני מאוכזבת.
האכזבה הזו, הפגיעה הזו, כה חזקה.
אני לא כל-כך בטוחה שאת זה את בכלל מבינה.

אני יודעת שאמרתי לך דברים כה קשים
אני יודעת שגם אני הכאבתי לך שם בפנים.
אך את יודעת שמתוך אהבתי אליך, אישה,
רציתי וכה רוצה לעורר, להוציא אותך,
מהבועה הענקית הזו שעטפת בה את עצמך.
הבועה הזו שכה מרחיקה אותי בתקופה
האחרונה כל פעם יותר ויותר ממך.

זה מוזר לי, כה קשה לי
לגרום לך שם לאותה תחושה.
אבל את יודעת שאוהבת אותך
ועד כמה לי את כה חשובה.
חברות שכזו שנולדה בינינו קשה
כך פתאום לנער.
אז מתי לעזאזל משהו מכל מה שאמרתי
יצליח אותך לעורר.

את יודעת, יש רגעים שכאלה
שכה יפה להם השתיקה, והרגעים
הללו הם כאן ועכשיו.
את יודעת...