היום במהלך הבייביסיטר היומי שלי, בהיתי, כבכל יום, עם רותם
ושגיא בדגים שלהם. דיברנו על הדגים שכבר מתו, ועל אלו ששרדו את
מכת המוות הפתאומית. תהיתי איך, מיום ליום, הוא מדבר על זה
ביותר קרירות, כאילו הוא לא מדבר איתי על מוות, על הקץ, סוף כל
הסופים, אלא על סתם עוד דג שהלך. נלקח מאיתנו אבל בוודאי עוד
ישוב. נזכרתי איך כשהייתי קטנה, הייתי בוכה עם כל דג שמת, ועם
הזמן גם אני הפכתי אדישה. אפילו המבט שלי כבר לא היה מזוגג,
כשהבטתי בדג המסכן נשטף עם הזרם שבא מן הניאגרה.
איך בעצם נהיינו כל כך אדישים? איך אני כבר לא מזדעזעת ממוות
בכלל, לא מוות בתאונת דרכים ולא מוות בפיגועים, לא מוות של
חיילים ואפילו לא מזה של קרובים רחוקים. מתי נהיינו כל כך
אפתיים? פעם הייתי צווחת, כשהייתי רואה משאית מלאה בתרנגולות
מובלות לשחיטה, ומקוננת על אכזריות העולם... היום גם אצלי
ביומולדת עושים בשר על האש. איך זה שאני כבר לא שואלת יותר את
השאלות האלה שלהם, של הקטנים, אבל גם מסרבת לקבל את העובדות
שמציבים המבוגרים כמובן מאליו? מתי הפסקתי לתת לאבא ואnא נשיקת
לילה טוב, ולמה כשאני רואה ילד אבוד באמצע הרחוב, עולות דמעות
בעיני ושיר מוכר וידוע של ציפי שביט מתנגן בראשי? מתי הפסקתי
לשאול "אבא מה הבאת לי היום" כשחזר מיום עבודה ארוך, ולמה גל
של עצבות מציף אותי כשאני שומעת את שיר הערש הישן? איך זה שאני
עדיין מפחדת מרופאים, וכשהחבר הכי טוב שלי מביא לי דובי מתנה
לגיל 16 זה נראה כל כך טבעי וכל כך נכון שאני ישנה איתו לילה
לילה, עד היום?

אולי בכל זאת הילדים לימדו אותי משהו. אולי אני עוד ילדה
בעצמי, אולי 18 עלי כותרת לא אומרים שכבר בגרתי, ויש בי עדיין
אותו ניצן, נחבא אל הכלים בין שאר העלים...