זה התחיל כתוצאה מאיומים, השתנה מהר מאוד למשחק, ונגמר נורא:
לי שילמו כסף, אותו אסרו. עכשיו הוא עיוור.
רציתי רק לשחק. מי חשב שאפשר למות מזה?
כל הבחורות מקנאות בי, שבי הוא בחר, וכל הגברים לוחצים עלי
לגלות להם במה כוחו, איך ייאסר.  אני רק צוחקת, יודעת שאת הסוד
הזה לא כדאי לו לגלות, ובכל זאת מנסה...
הערב התנהל כרגיל.  כלומר - כרגיל אצלנו:
"ככה אתה אוהב אותי?" - אמרתי בקול מתפנק - "שמענו עליך, פרוע
אחד! יאללה, או שתגלה איך תיאסר לי, או שאין נשיקות, אין
'אוכל''הלילה לחמודי שלי!  אוהב אותי?  תוכיח!"
לשומעים מהצד זה נשמע כמו המשך של ריב נושן. אצלנו זו אהבה.
ידענו מה יקרה אחר כך. הוא ישען על מרפקו, מתגרה:
"אין אוכל לאבא'לה? זה מה שאת חושבת! לא מגלה ולא מגלה!"
ינשק את הנמשים שעל פני, את שיערי החלק, ילהיט את שדי הקטנות.
נתגלגל לנו כאילו ברצינות;  נצחק, נילחם, אני אנשוך מעט,
ואשרוט, והוא קצת ייתן לי לנצח. זה המשחק שלנו. בהמשך, מגורה
מדי, ימציא איזו שטות של כאילו, ואז מגיע שלב הקשירה.
גם זה חוזר על עצמו. המערכה השנייה. השאלה שתמיד עומדת בינינו
היא איך ייאסר לי. אז הוא אומר: "בחבלים רטובים", "יבשים", או
"חדשים", כל פעם המצאה אחרת. גולם מגודל ומקסים שלי. שנינו
מתרגשים מהחלק הזה של המשחק.  אני מרטיבה את החבלים וכובלת את
ידיו כשהוא שכוב על גבו. אוסרת רק את הידיים. משאירה את
הירכיים השריריות חופשיות, מתפתלות, לתענוג: לחבק. לנשק.
לשרוט. ללקק. לשגע אותו עד שייכנע לי. מתיישבת עליו. זה כבר
יהרוג אותו.  אני מכתיבה את הקצב עכשיו, ויכולה לעזוב אותו
בדיוק כשכבר לא יוכל להתאפק. כשאני מעליו הוא צוחק, אומר שאני
המכשפה על המטאטא שלו, שכך אני ממריאה. מגורים בטירוף, אנחנו
מגיעים למערכה האחרונה;  הוא קורע תמיד את החבלים, ונוטל לעצמו
את השליטה. הכול כמו שהוא רוצה. אח! היה טוב!
אחר כך הגוף המגודל שלו, והגוף הצנום שלי, נרגעים יחדיו.
הידיים, שחבלים קרועים משתלשלים מהן,  מלטפות אותי ברוך, מוחות
את דמעותיי.
"אתה שוב משקר," אני בוכה.
הוא מחבק אותי ומנסה להירדם אבל אני לא מתכוונת להניח לו סתם
כך:
"רוצה עוד פעם," אני אומרת, "ומיד! נראה איך הכוח שלך עכשיו,
גולם מגודל שיער שכמוך! רוצה שתגלה איך תיאסר לי!"
שמשון שלי! איך יכולתי לדעת שדווקא בלילה הזה יהיה כל כך רדום
ויוותר? שיקלקל את המשחק ויסגיר את האמת?