אני לא הייתי מישהו אחר וגם לא הייתי מוזר, אבל אחרי כל התקופה
הארוכה הזאת כבר נמאס לי שדברים נכנסים לי באוזן הראשונה,
ויוצאים מהשנייה. אף פעם המוח שלי לא קלט דבר, ככה שנשארתי סתם
בור ועם-הארץ. זה קרה אחרי איזה ניתוח. איזה? אינני זוכר. משהו
רציני, אמרו לי. מאז חיי השתנו לגמרי. ידעתי מה זה אומר להיות
כמו כולם ולפתע, מאדם איכפתי, רציני ועוזר, הפכתי לאדם חסר
רגשות, אדיש ומגעיל. למה? כי בכל פעם כשמישהו בא אליי עם בעיה,
הדברים שהוא סיפר לי עליהם נכנסו באוזן הראשונה, וכעבור כחמש
דקות יצאו מהשנייה. נשמע מוכר, הלא כן? הכל בגלל הניתוח.

יום אחד, אני וחבר שלי הלכנו למרפאה שבה, לטענת הוריי, עברתי
את הניתוח. אני זוכר שהיה חם וכשנכנסנו, הרגשתי צריבה אדומה
בגבי. "כנראה בגלל ההליכה המרובה בשמש", חשבתי לעצמי בהגיון.
כשנכנסנו למרפאה, מיד חיפשנו את הרופא שעשה לי את הניתוח. לאחר
סיבובים אין-ספור, מצאנו אותו: אדם נמוך, קצת צולע ומדבר בצורה
מעוותת. לא זכרתי דבר ממה שהוא אמר כי, אחרי הכל, כל דבריו
נכנסו לי באוזן האחת ויצאו בשנייה. אבל חברי אמר לי שהרופא אמר
שבלתי-אפשרי לתקן את זה, (אם הוא ינסה לעשות משהו, זה יפגע
בפעולת המוח שלי) כך שמאותו רגע הפכתי לבן-אדם נכה. הרגשתי
שאני מנצל את המעמד לסתם, אחרי הכל הייתי בן-אדם בריא, אבל
הייתה לי רק בעיה אחת - כל מה שאמרו לי, נכנס באוזן האחת ויצא
מהשנייה. לא היה לי קשה להיקלט בין האנשים, אפשר לומר שאפילו
לא נחשבתי למוזר. מאז אותו ניתוח פשוט התחלתי לפגוש אנשים, שכל
דבר שאמרתי להם פרח מראשם בחמשת הדקות שבאו לאחר מכן, כך שאחרי
הכל לא נראתי כל-כך מוזר. אצלם זה היה הרגל שניתן היה לתקן,
אצלי זאת הייתה שאלה של חיים ומוות.

לא פעם, קבעתי עם הוריי להיפגש בבית הקפה השכונתי. כשהוריי
הגיעו לשם, אני בכלל שכבתי בספה שבסלון הביתי. אח"כ הם היו
כועסים עליי, לא יודע למה. אפשר לחשוב, גם כשאני אומר להם
דברים- אלה פורחים מראשם, זה קורה לכולם. אז פגשתי את נעמה,
שהייתה הבת של השכנים. היה לה חבר ואנחנו סתם היינו ידידים.
היינו נפגשים ומדברים על הכל. היא עשתה לי טוב. התאהבתי בה כמו
בספרים, כמו הילדים הללו שחיו בישראל בשנים הראשונות להקמתה.
פעם היא אמרה לי מה התחביבים שלה ובאיזה יום חל יום הולדתה.
אני השתדלתי לזכור, אך ללא הועיל. רציתי להפתיע אותה ובסוף,
במקום להפתיע אותה ב-20 במאי, הפתעתי אותה ב-20 ביוני. היא
כעסה ואפילו בכתה.
היא אמרה שהיא סיפרה לי כל-כך הרבה דברים וציפתה שדווקא אני
אבין אותה, דווקא אני, כידיד טוב, אזכור אותם. אבל אני התרשלתי
ונכשלתי. אח"כ היא כבר לא דיברה איתי כל החופש, לא רצתה לראות
אותי גם. לי זה כאב, כי הרגשתי שאני אוהב אותה יותר כשהיא לא
לצידי, או שמא היה זה הגעגוע? האשמתי את האוזניים השמאליות
שלי.

בסוף פגשתי אותה במסדרון, בחדר המדרגות. היא הסבה את פניה אליי
ואז נרתעה. נראה היה שהיא מתגעגעת אליי גם כן. אז החלטתי להיות
אני היוזם. "אפשר לדבר איתך? אני יודע שאת כועסת ופגועה, אבל
אני צריך לספר לך משהו", אמרתי. היא הסכימה להקשיב, אז סיפרתי
לה על כל העניין עם הניתוח והיא צחקה לי בפנים. "אם אתה רוצה
להתנצל, פשוט תתנצל. אל תתחיל לספר לי סיפורים ותירוצים", אמרה
בעודה צוחקת. ניסיתי לומר שאני לא צוחק, שאני רציני. אבל היא
לא האמינה לי.
משום מה, איתה לא הצלחתי להתחבר משום בחינה. חבר שלי, אמר לי
שאין מצב שאנחנו מאוהבים- אין לנו דבר במשותף, מה גם שאני
מצליח להיקשר יותר אל אנשים זרים ברחוב מאשר איתה. אבל לא
האמנתי לו והלב שלי עדיין רצה אליה. אז גמרתי אומר עם עצמי שאם
נעמה לא מאמינה לי, אני אשתנה למענה, למרות כל הקושי שבדבר.
היה לי יותר חשוב להגיע להבנה עם נעמה, מאשר עם אנשים זרים
ברחוב.

בסוף הצלחתי. כשביקשתי את סליחתה, נעמה שאלה אותי לכל מקרה מה
היו תחביביה. אני, משום מה, זכרתי את כולם. זה היה קל! הצעתי
לנעמה חברות. היא הסכימה והיינו יחד במשך חודש. אבל אני לא
מצטער בכלל - אני נהנתי לכל אורך הקשר. מה עם נעמה? היא האמינה
לי בסוף ואפילו שאלה את הוריי, ליתר ביטחון. אח"כ היא אמרה לי
שהיא בכתה בגללי, רק בגלל שחשבה שאני מאותם האגואיסטים, כמו
חבר שלה, שלא איכפת להם משום דבר. הם מקשיבים רק למילים
שיוצאות מהפה שלהם וכל מה שמסביב נכנס להם באוזן האחת ויוצא
משנייה. מיד קפצתי, כי ידעתי שפתרתי את התעלומה, זאת הייתה
בדיוק הסיבה שבגלל הצלחתי להיטמע בקהל בנקל - לאף אחד לא היה
אכפת ממני ומדבריי. הרגשתי הקלה, הבנתי למה הוריי תמיד היו
כועסים והכי חשוב, הבנתי למה נעמה בכתה.

בסוף המצב שלי השתפר פלאים, אינני יודע אם זה היה בגלל שהייתי
מאושר עם נעמה או בגלל שהבנתי את הפתרון לבעייתי. בסוף, למזלי,
הצלחתי לחזור למצבי הרגיל. שוב, אותו בן-אדם אכפתי, רציני
ועוזר. גם לא התגעגעתי לתקופה שבה הייתי חולה, לא רציתי להיות
כולם. לי היה יותר חשוב לשמוע ולעזור לחבריי מאשר לשמוע את
עצמי. אחרי הכל, את הבעיות שלי אני חווה מידי יום ואני צריך
לגוון מתישהו, הלא כן?