שמי רמי. אני גבר בן עשרים, חי בצפון ארץ ישראל ועובד למחייתי
עבור תאגיד גדול מאוד של מדינת ישראל. המשכורת שלי לא גדולה
במיוחד, אבל בשביל ששת הימים בחודש שאני בבית, זה בהחלט מספיק.
אני לא מתקדם לשום מקום בחיי וטוב לי עם זה. מכריי שומעים ממני
רק דרך השפופרת של הפלאפון ואפילו את זה אני לא מתמיד לעשות.
בחורה הייתה בחיי עד לפני חודשיים ונפרדנו כי יש עוד בחורים
ובחורות בעולם. עד עכשיו אני לא מבין מה זה משנה - הרי היו
בחורים ובחורות אחרים בעולם גם כשפגשתי אותה. בכל מקרה, השיגרה
שלי לא מעניינת אפילו אותי אבל מחובתי לספר עליה כדי שתבינו
שהחיים שלכם טובים. העבודה המקודשת שאני עושה, בתאגיד החשוב של
מדינת ישראל, שומרת שהטובים יחיו ושהרעים ימותו. אני לא משחק
שם את אלוהים - אבל זאת ההשפעה של תפקידי, בנוסף אני שומר
שחבריי לעבודה יוכלו לישון בשקט בלילה וגם ביום. אני לא משחק
כאן מלאך שומר, אבל זהו חלק מתפקידי הנוסף וזאת, פחות או יותר,
העבודה שלי. כפי שאמרתי, אני חי בארץ ישראל - ארץ מטורפת ארץ
ללא הפסקה. מכל הבחינות, הארץ הזאת לא נחה לדקה. למרות שמעטים
המקומות בעולם שנחים, הארץ הזו לא יכולה להרשות לעצמה לנוח כי
מי שנח חוטף כדור בגב. אז אנחנו חיים במקום שמדכא אותנו, שמשמח
אותנו לפעמים, שלרוב מעציב אותנו ולעיתים רבות מכעיס. במקום
הזה, אם לא תשמור על התחת שלך אף אחד לא ישמור, (חוץ ממני -
בתנאי שאתה חברי לעבודה ושאני בתפקיד שמירה). פחות או יותר,
זאת הטריטוריה המורחבת שבה אני חי.

עשרים שנים במקום הזה משפשפות אותך היטב ולאו דווקא איפה שהיית
רוצה שישפשפו לך. ביום-יום, הראש שלי הוא אוטוסטרדת מחשבות,
שמגיעות בלילות ומלוות אותי בימים, בין אם הם על העתיד שלי,
השחרור מהעבודה המחייבת שלי ובין אם על חיי הפרטיים, אלה שהיו
לי עד עכשיו, על האישה שהייתה לי מאז שאני זוכר את עצמי, (זאת
ששימשה כעצם מעצמותיי וכחדר מחדרי ליבי).
אז בהתמודדות עם השיברון כתבתי שירים, הכרתי אנשים וניסיתי
להיזכר מה עשיתי בשחר חיי כשהייתי בלעדיה. כל זה עזר, מלבד
לאותם הרגעים בהם אין על מה לכתוב, אין במה להיזכר ואין עם מי
להעביר את הזמן. אלה הזמנים שבהם אני כמעט נשבר ומתקשר, כדי
שגם היא תהנה מזמן השפופרת שאני מקדיש למכריי. אז, חודרת
המחשבה הגאונית שהביאה אותנו למה שאנחנו היום - "יש עוד בחורות
ובחורים בעולם". טוב מאוד, שישה ימים בחודש שמתחלקים לשנים,
שלושה ימים כל שבועיים ויש לי את האופציה שכל כך רציתי - לפגוש
עוד בחורות בעולם. אם תצליחו לעשות זאת, סיפרו לי איך...

החיים שלנו לא מורכבים רק מעבודה ואהבה, יש עוד דברים שדוחפים
את גלגלי חיינו. אלה הדברים שגורמים לי להעביר יום מחיי ובסופו
להתרחץ ולחכות ליום חדש. לכל אדם יש את השאיפות שלו ואת הדברים
שעושים לו טוב. לפני התגייסותי לעבודה בתאגיד, בחיי האזרחיים,
הייתי מוקף בדברים האלה שעושים טוב, ככה שלא הערכתי אותם.
היום, לא רק שאני מעריך אותם ברמה לא נורמאלית אלא גם שאני
מסתפק בהנאות הרבה יותר פשוטות, כמו צפייה בשקיעה או רגעי השקט
והניתוק שיש לי בשעות הקטנות של הלילה. דברים אילו מעצימים את
הציפייה שלי לחזור הביתה ולמלא את מצבריי בדברים שפעם לא
הערכתי והיום להם אני סוגד. ככה, מבלי שאני שם לב, אני מריח
ריח של שרוף, מסתכל בשעון על התאריך ומתוודה לשריפתו של עוד
יום, עוד שבוע ועוד חודש. ככה השנים שלי עוברות תוך כדי
השיגרה.

לפעמים, כשאני יושב לבדי בשקט, אני לא יכול שלא לחשוב "למה?",
"בשביל מה?" ו"איך?" למרות שאלה לא נשמעות שאלות אלא חלקי
שאלות, אלה השאלות שמכות על מוחי ולהן אין מי שיענה לי. "למה
אני פה?", "איך הכול נוצר?", "בשביל מה כל ההווה הזה שבו אנו
נמצאים?" כשאני חושב על זה יש בליבי הרגשה רגעית של חוסר
וודאות מוחלטת, אך מהר מאד הכול חוזר לקדמותו: ההרגשה נעלמת
והחיים נמשכים בלי התשובות. אז אני ממשיך בחיי כשבעצם המצאתי
לעצמי תשובות הגיוניות, שיעזרו לי להתקיים במודע בחיי ולהמשיך
הלאה לקראת כל מה שעושה לי טוב, מה שגורם לי לשנוא את ריח היום
השרוף. ממשיך לקראת הדברים היפים בעולם שיש עוד לראות ולא
ראיתי, לקראת הבחורה שבליבה חרוט שמי ושאת שמה אחרוט על ליבי
ולקראת תשובות אחרות לשאלותיי, אלה שיעזרו לי להמשיך בחיי
לקראת כל הדברים שמהם עוד לא טעמתי או הרגשתי או הרחתי או
התוודתי. אז אם אתם חושבים שאין יותר מה לעשות, עם מי להיפגש
ולמה לצפות, תמיד תיזכרו איך אני התמודדתי עם המעצור בחיי
ותמציאו לכם תשובות חדשות לשאלותיכם, שאני בטוח שיש לכם, ובכך
תעברו הלאה עד שמלמעלה יוחלט שהכול צריך להיעצר...