כחול עמוק היה צבע עיניו. כל המביט בהן נותר כמהופנט, נשאב
פנימה אל תוכן. עיניו שיקפו את כל שחש, אך האנשים היו כה
מהופנטים מצבען, עד כי איש לא שם ליבו אל העצבות שנשקפה מהן.
כחול עמוק היה צבע עיניו. כל מי שהחל להביט בהן לא יכול היה
להתיק מבטו. היו כאלו שהעדיפו שלא להסתכל בו כלל, שהרי חוץ
מעיניו לא היה בו דבר מעניין. איש לא ידע את שמו, וזה לא היה
חשוב כלל, הוא היה רק זוג עיניים. כחולות, עצובות.
הוא ניסה להראות למישהו שהוא זקוק לעזרה. שהוא בודד, לגמרי
לבדו. בדידותו נבעה אולי מכך, שאיש לא יכול היה לדבר איתו. הוא
היה מיד נותר כמהופנט בשניה שהצטלב מבטם.

אז הוא הביט בכוכבים. הם הבינו אותו. הם חשו את מה שלא הרגישו
אחרים. הוא היה ילד קטן, עדיין לא נער, שראה את הכוכבים
בוכים.
הכוכבים דיברו איתו כמו שאיש מעולם לא דיבר. הקשיבו לכל מה
שאמר, כמו שמעולם לא הקשיב לו אחר. והוא סיפר. וגם הם נפתחו
אליו. סיפרו לו כמה קשה להיות לבד ולנצנץ כל היום בשמיים. והוא
הקשיב להם, והבין אותם. הם הפכו לחבריו היחידים.

יום אחד הלכו הוא ואימו לטייל. היה ערב חשוך, עם המון כוכבים,
וגם כוכב אחד נופל. הוא הביט בשמיים, מהופנט, כשם שהיו כל אלו
שהעזו להביט בעיניו שלו. הוא ראה את אימו מחייכת. היא בוודאי
חושבת שהכוכבים שמחים. אבל הוא-רק הוא יודע, שהכוכבים בוכים.

"אמא, תראי" הוא אומר לה לפתע. "הכוכבים בוכים".
"בוכים? מה פתאום בוכים?" שאלה אמו התמימה בפליאה אמיתית,
"הכוכבים שמחים בני. שמחים".
"תראי אמא! כוכב שביט נופל! אמרתי לך! זו דרכו לילל", אמר
בהתרגשות כמו לא שמע כלל את דבריה.
"בני היקר, כלום לא סיפרתי לך שכשכוכב נופל, אתה יכול להביע
משאלה? כל משאלה שתבחר! והיא תתגשם!" ניסתה האם לשמחו, כמו גם
היא לא שמעה כלל את דבריו.
"אמא, אני רוצה שהכוכבים יהיו שמחים".
"הם כבר שמחים!" אמרה מהוססת, מנסה לשכנעו, ללא הצלחה.

עיניו הכחולות הביטו בה במבט נוגה.
"אמא, את לא מבינה בכלל! איך את לא רואה? זו דמעה! אמא, גם
כוכבים בוכים! זה כמו אצל ילדים, אמא. זה שאחד יפה, לא אומר
שכולם יפים. ככה גם אצל כוכבים! זה שאחד שמח, לא אומר שהשאר
שמחים! גם כוכבים בוכים אמא. גם כוכבים בוכים".

"בני היקר" אמו כבר דואגת. "הכוכבים לא מרגישים. הם אינם בני
אדם. הם לא שמחים, ולא עצובים. הם... הם פשוט כוכבים".
"אמא, הכוכבים הם החברים שלי. הכי טובים".
בנה יחידה עמד לצידה, עיניו הכחולות בוכות. גם הוא הרגיש בודד
- כמו הכוכב. בוכה על כך שאיש לא רואה כמה הוא לבד ולא מאמין.
פרט לכוכבים. אבל הוא כל כך רוצה חיבוק, והכוכבים כה רחוקים.
אמו עמדה בצד והביטה בעיניו הכחולות מהופנטת.
ולפתע, ראתה שם, בכחול עמוק הזה - ים שתי עיניו - איך מנצנץ לו
בעצב כוכב.

ואז, הבינה אמו, וחיבקה אותו חיבוק חזק, כמו שאיש מעולם לא
חיבק אותו. אפילו לא הכוכבים.
ולראשונה בחייו, חייך חיוך אחד גדול, מהלב, שהאיר את פניו באור
מנצנץ. ולפתע נשא עיניו לשמיים, וראה שכל הכוכבים גם הם
מחייכים.