עד היום אני לא מסוגלת לישון בלי סדין עליון
חייבת להתכסות.
זה ככה מאז שהוא ניסה לגעת בי.

אני זוכרת את הלילות ההם.
הלילות שבהם הייתי מתעוררת קפואה. מרגישה אותו רוכן מעלי.
זוכרת את התחושה הזאת. תחושה של חוסר אונים. של להתעורר לתוך
סיוט.

הוא לא נגע בי.
רק רכן.
ונגע בעצמו, כמובן.

זוכרת את החלומות. חלמתי שאני מאובנת. שאני לא מסוגלת לזוז.
כי ככה הרגשתי בלילות ההם.

פעם אחת העזתי לקום.
הוא נבהל.
הדלקתי את האור.
הוא עשה כאילו שהוא ישן.

אבל אני יודעת שזה היה אמיתי.

ולראיה... עד היום אני חייבת להתכסות.

היום אני מתכסה בנינוחות.
פעם הייתי מהדקת סביבי את הסדין. ישנה כמו מומיה.
שלא יוכל להגיע אלי.

אני זוכרת את השיחה ההיא. כשאמרתי לו שלא יעז יותר לגעת בי.
ומאז... כאילו כלום לא קרה.

ואני הולכת לישון.
ותמיד מתכסה.