אתמול, ההורים שלי אמרו לי, שהם לא מרשים לי לאמץ צב מחמד.
הדבר שהכי רציתי, והם פשוט לא מסכימים.
אני נורא רוצה צב. צבים הם נחמדים כאלה, לא כמו כל שאר החיות.
צבים ודגים אלה החיות הכי טובות, אבל צבים הם לא באקווריום, אז
אני יותר אוהב אותם.
ההורים שלי הציעו לי לאמץ כלב או חתול, אבל אני לא רוצה. בעיני
צב זה הדבר הכי טוב שיש, אפילו שאמא אומרת שזה פשוט מיותר. זאת
הסיבה שהם לא מרשים לי באמת, הם אומרים שצב זאת פשוט חיה שלא
באמת שווה לגדל. הם אומרים שזה אולי בלי להשקיע, אבל גם לא
מקבלים מזה כלום.
אבל אני לא מסכים איתם. אני חושב שצב הוא פשוט החיה הכי טובה
שאפשר לגדל. כי כשאתה מגדל כלב, נגיד, זה לא כמו צב. הוא יותר
נקשר לדברים, מודע לסביבה, ככה אבא קורא לזה. ואז, בשביל שהוא
יהיה נחמד, צריך להיות נחמדים אליו, וצריך לטפל בו. אחרת הוא
לא אוהב את הבעלים שלו כל כך. וצב, בצב לא צריך לטפל. גם אם לא
מתייחסים אליו קצת, הוא לא שם לב. ליאיר, החבר הכי טוב שלי, יש
צב, והמשחק שהוא הכי אוהב לשחק איתו זה לזרוק אותו באוויר
ולנסות למחוא כפיים כמה שיותר פעמים. ולצב לא אכפת. ואם הוא
נופל ונשבר אז לא נורא. זה כמו שכוס נשברת, אמא באה עם המטאטא
ומפנה הכל לפח, ואז קונים צב חדש. עם כלב או חתול אי אפשר
לעשות ככה.
אני נורא רוצה שגם לי יהיה צב. אני רוצה חיה, אבל אחת שלא
תרגיש אלי כלום בדיוק אותו דבר כל הזמן, לא משנה מה אני עושה
לה.
האמת, שאפשר גם עם כלב. אבל אז, אם נגיד מושכים לכלב בזנב, אז
הוא מילל, ואז פחות כיף לעשות את זה. אז אני רוצה צב, כי הוא
גם לא יכול לדבר.
אמא ואבא אומרים שהם לא רוצים לקנות לי צב, כי הצב לא ישמח פה,
שהוא לא יהנה ממה שאני אשחק איתו, ושאני לא אהנה בלי לשחק איתו
ככה. הם לא מבינים שזה לא נכון בכלל. כי לצב בכלל לא אכפת.
החלטתי לחסוך את דמי הכיס שלי, ובסוף לקנות צב. אני אפילו לא
יודע איפה קונים, אבל אני אבדוק כשיהיה לי כסף. אני כבר יכול
לדמיין את זה, איך אני ניגש למדף של הצבים, בוחר את הצב שלחברה
שלו יש את הסמל הכי יפה, לוקח אותו איתי הביתה, ואז מוריד את
הניילונים ומתחיל לשחק עם הצב. אף פעם לא ראיתי את המדף הזה
בחנות חיות, אולי הוא פשוט גבוה מדי. אמא אמרה שלא מוכרים צבים
בעטיפות ניילון, אבל אני ראיתי איך שחנות החיות מוכרת הרבה
חיות ארוזות ככה. הם גם שמים להם הרבה מים בשקית, שלא יהיו
צמאים בדרך.
אני לא יכול לחכות שיהיה לי הצב שלי. אני כל כך רוצה להחזיק
אותו כבר, להקפיץ אותו, לנסות לקלוע איתו לסל, כי הכדור גדול
לי מדי כדי לזרוק. אני ממש רוצה שיהיה לי כבר צב.
החלטתי לקרוא לצב שלי פו. אני חושב שזה שם נחמד, אמא סיפרה לי
פעם על איזה דובי שקראו לו ככה, ואני חשבתי שזה שם מטופש לדוב.
אבל אני חושב שזה בסך הכל שם נחמד, כי יהיה לי קל לזכור אותו,
גם אם שבועיים אני לא אתקרב לצב שלי ואני לא אגיד אותו. הוא
אפילו כתוב בספר. וחוץ מזה, לצב לא אכפת אם קוראים לו בשם
מטומטם.
אבא שלי אמר שאני גם לא מספיק בוגר לקבל צב, הוא אמר משהו על
זה שאני לא מבין את איך שהוא חושב, את המוח שלו, מה שהוא
מרגיש. אבל אבא לא מבין כלום. הוא לא מבין שאני לא צריך לדעת
איך צב חושב, לצב פשוט אין מוח. בעצם אולי יש לו מוח, כי משם
זזים. אבל אין לו שכל, כל המוח שלו זה איך להזיז את עצמו.
יאיר אומר שזה יקר לקנות צב. הוא יודע, כבר קנו לו שלושה צבים.
הוא כל הזמן שובר אותם. אני מקווה שאני לא אשבור את הצב שלי,
אני לא יכול לחסוך כל הזמן בשביל עוד צב. ואם הוא יקר אז בכלל
לא יהיה לי צב. אולי אני פשוט אתאמן על הכדורסל שלי קודם, אני
אעמיד פנים שהוא צב. זה נראה לי כמו רעיון טוב. ואולי גם ככה
אמא ואבא יראו שאני אחראי, שאני מתאמן בשביל שאני תמיד אתפוס
את הצב שלי. ואולי אז הם יתנו לי צב.
כן, זה הדבר שהכי חשוב לי בעולם. צב מחמד.