היא הייתה נערה רגילה, ממוצעת. חיה לבדה בבית משלה והייתה לה
אהבה אחת חזקה, האהבה לצילום. היא מאוד אהבה לצלם, היו לה
אלבומים שלמים, כל הבית שלה היה מלא בצילומים. היו כאלה שאמרו
שיש לה פוטנציאל, וכאלה שבכלל לא העריכו את העבודה, אבל לה זה
לא הפריע, זאת הייתה אחת האהבות הגדולות שלה. היא ידעה
שבצילום, פספוס של שניה אחת משנה את כל התמונה. כמה שזה נשמע
לא הגיוני, אם לא הייתה מגלה את עולם הצילום, לא היה בטוח שהיא
הייתה שורדת בעולם שכזה.

היא גם אהבה ללכת, ככה סתם באמצע היום ללכת, לטייל בחוץ. ללכת
בלי שאף אחד ידע שהיא שם, בלי שאף אחד יכיר אותה, יפנה אליה או
יסתכל עליה. ללכת ולהרהר על מהות החיים, על דברים שקורים
ביומיום ונראים כמובנים מאליהם, אך היא לא ידעה שהדבר הנורא
מכל יקרה לה.

זה קרה מוקדם בבוקר, היא קמה עם ציוץ הציפורים, הסתכלה מחוץ
לחלון והחליטה לצאת לטייל, בשקט, בשלווה, כשהכבישים ריקים ורוב
האנשים עדיין ישנים. מעבר לכביש היא ראתה חנות של אמן צילום
מוכשר. היא הכירה אותו ואפשר אפילו להגיד שהעריצה. היא כל כך
הייתה שקועה בלהגיע לחנות הזו כשפתאום הרגישה הדף, הדף חזק
שהעיף אותה למעלה. זאת הייתה מכונית קטנה, הנהג לא נראה מסוכן
בכלל, בן אדם ככל אדם, שרצה להגיע ליעדו בזמן. הוא רק ידע
שהשניה הזאת, שלא שם לב אליה, הולכת לשנות לו את כל החיים.

היא התעוררה בבית חולים כולה עטופה בתחבושות, היא רצתה לבדוק
שהראש בסדר, היא ניסתה לגעת בו אך היא לא יכלה, ניסתה להזיז את
הידיים אך לא יכלה, היא הסתכלה מסביב ולתדהמתה ראתה שאין לה
גפיים. דמעות זלגו מעיניה, דמעות שהפכו לבכי נורא שנשמע
במסדרונות בית החולים. היא לא האמינה שהדבר הנורא מכל קרה לה,
העתיד שרצתה להגיע אליו בעבר עכשיו התפוגג, נעלם כלא היה, והיא
ידעה שלשרוד ללא אהבת חייה, הצילום, זה בלתי אפשרי. היום כמו
אז, היא הבינה באמת איך זה, שפספוס של שניה אחת משנה את כל
התמונה...