עד שמלאו לי חמש עשרה שנים אמא שלי היתה גוררת את כל המשפחה
לטיולים. גוררת, כלומר, כל שבת מעמיסה את אבא ואת כל ארבעת
הילדים על האוטו, יחד עם צידנית אוכל, מים, כובעים והכלבים.
טיולים שכוללים פקקים, מוזיאונים, שמורות טבע וצעידות בגבים
ונחלים. ככה התרגלנו במשך עשרים שנים, עד שהתבגרנו, כל
הילדים.

אמי, שתזכה לחיים ארוכים, היתה הראשונה לחשוף אותי לעולם של
אובססיות והרגלים שונים ומשונים. הרגל, מטבע לשונו הוא דבר
שאנחנו רגילים בו, מידה שדבקה באדם על-ידי חזרה מרובה עליה.
לאכול בכל בוקר ארוחת-בוקר זה הרגל טוב, אפילו בריא, אבל לא
להצליח להתחיל יום בלי מנה מדודה של קורנפלקס מסוים, עם חלב
מסוים, בכלי מסוים, שנאכל בשעה מסוימת של הבוקר, זאת חציה של
גבול בין הרגל לאובססיה. גם לגזור את הקצה של שפופרת
משחת-השיניים ולנגב את המשחה עם המברשת זו אובססיה (שוב, תודה,
אמא).

אמי, מתוך ההרגל לטייל בכל שבת, נהייתה אובססיבית, כך גם
ארוחת-בוקר קבועה יכולה לחצות את הגבול מהרגל לאובססיה, וכך גם
חיסכון במשחת-שיניים.
יש אין ספור דוגמאות לכך שהרגל הופך לאובססיה, אפילו לאובססיה
רצינית.

ועל מה הטרוניה? אובססיה, בגלל תכונותיה, עלולה להרחיק אותנו
ומאיתנו בני-זוג פוטנציאלים, וגם סתם חברים, כל מי שמפחד
מדברים לא נורמליים יפחד מאדם אובססיבי, כזה נתפס בעיני החברה
כפחות נורמאלי. כמו כן, כשאנחנו נתקלים באובססיה שרחוקה מכל
הרגל שאנחנו מכירים, אנחנו נרתעים ומפחדים ממנה ומבעליה.

אובססיה יכולה להיות מכשול ואתגר לבנייה של זוגיות, אנחנו
מפחדים לוותר עליה, או בכלל להצביע עליה. לוותר ולשנות הרגל של
שנים זה לא דבר קל, אנחנו עלולים לפסול אנשים בגלל קושי שלנו
ושלהם להתפשר, להתגמש ולשנות הרגלים ישנים, אובססיות ישנות.
כשאנחנו מחפשים 'סיבות אחרי' לניסיון כושל כלשהו שעברנו, אנחנו
מצדיקים את עצמנו, כי ככה תמיד היינו רגילים וככה אנחנו
אוהבים.

להצביע על אובססיות של אחרים זה דבר קל, אבל לדעת לאתר אותן
אצלנו זה כבר סיפור אחר. צריך חברים שיצביעו עליהן בשבילנו,
צריך לדעת להבין שאובססיה מהווה אצלנו בעיה, צריך להבין שזה
קשה להשתנות, אבל חשוב. צריך להבין שהאובססיות שלנו מסרסות
אותנו מהתקדמות בחיים, שותלות אותנו בהרגלים ישנים, מונעות
מאיתנו לקבל דברים חדשים ושונים שנכנסים לחיינו.

האובססיות שלנו, הפיזיות, המחשבתיות, כולן. הן הבעיות שלנו
ואותן עלינו לפתור על מנת להתפתח בחיים.