בכל פעם שהדממה מהבהבת והיום מצייר עצמו לסגירה.
כשהאור של חייך נאנח ואהבה מתה בעינייך.
רק אז אני אבין עד כמה את חשובה לי.

ניסיתי לרצוח את הבדידות,
לסבך את האנושיות שלנו,
לתוך האין סוף,
חלומות קפואים.
מנגב את דמעות האתמול,
זמן לשינוי -
קחי את הכאב הרחק,
מלאך הוא גורלי.
האם את שומעת אותי?

כשאני נסחף הרחק, הרחק ממך,
אני מרגיש לבד בחדר הומה אדם.
חושב לעצמי אם יש מנוס מזה -
פחד, חרטה, בדידות...
חזיונות אהבה ושנאה כקולאז' מאחורי עיניי
שאריות אהבה מתה, הדי צעקות שקטות.
הלוואי שלא ידעתי מה שאני יודע עכשיו,
הבזק לאחור,
זכרונות שוב מענישים אותי.
לעתים אני זוכר את הכאב שראיתי,
לעתים אני תוהה מה הוא יכול להיות...
וכשאני מתייאש מהאדם שאני
אני מגיע לדמעות על מה שעשיתי.
הטעם המתוק מר של גורל,
אנינו יכולים לשנות את העבר.
נועדנו למצוא תשובות,
כח שלעולם לא יאבד.
אני יודע שיש דרך, העתיד אינו סגור.
מפני שהגאות שונתה, לעולם לא למדתי
לחיות ללא חרטה...