[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא היה בחור חם אש, וזה התחיל עוד כשהוא נולד. חדר הלידה היה
חם ומחניק ואמא שלו התאמצה והזיעה נורא. היא דחפה והתנשפה והוא
שרף כל הדרך הארוכה אל האור. כשסוף סוף הוא החליק מתוכה הוא
היה שקט, אדום ולוהט. בהתחלה חשבו שהוא חם בגלל כל ההשתפשפות
בדרך החוצה, אחר כך חשבו שהוא לא מצליח להתקרר בגלל שיותר מדי
חם בחדר אז העבירו את הטרמוסטט לעשרים ושלוש, עשרים, חמש עשרה
מעלות, אבל זה לא עזר, אז חיברו אותו למכשירים שבדקו כל מני
סימני חיים. התברר שכולם הצביעו על ממצאים רגילים, חוץ מהמכשיר
שמדד חום שציפצף והיבהב כמו סירנה של משטרה וצרח שיש עומס
במערכות. הקטן, שבסוף נמאס לו מהבלגאן שמסביבו, החליט להצטרף
להמולה הכללית והחל לבדוק את קיבולת הריאות והשימושים האפשריים
של מיתרי הקול. משום מה זה הרגיע את כולם.

בכל הספרות הרפואית לא היה תיעוד של מקרה דומה לפני כן.
כתינוק, הוא עבר את כל הבדיקות האפשריות, אבל טובי המומחים
שבדקו אותו יכלו רק לומר שזה כנראה עניין של חילוף חומרים.
כשגדל נשאר חום הגוף שלו בגבהים שהיו מטיסים כל אמא רגילה מיד
לבית החולים, אבל אמא שלו כבר היתה רגילה. בסך הכל, אחרי
שהרופאים התייאשו מלמצוא מה לא בסדר אצלו, עברה עליו ילדות
כמעט רגילה לגמרי. למה כמעט? כי כל חורף הוא היה זוכה בהטבות
מיוחדות. כבר בגן בנות תמיד ביקשו שיחמם אותן וגם הגננות נורא
אהבו לחבק אותו, וזה המשיך בבית הספר שם כולם העריצו אותו,
בנות על אפקט החממה ובנים על זה שזכה לחבק את כל הבנות.

בצבא הוא שרת ביחידת החילוץ של מוצב החרמון, וזה היה ממש תפור
עליו. בחורף הוא הסתובב בדגמ"ח ובחולצת כותנה, ובקיץ לא היה לו
בכלל מה לעשות כי לא היה שלג, והוא היה יכול לשבת כל היום צמוד
עם הגב למזגן, למצוץ ברד דרך קשית ולריב עם הבנות אם חם או קר
מדי.

הוא היה בן אדם של חורף. הוא לא סבל את הים והבריכה אבל נורא
אהב החלקה על הקרח וקפיצה בשלוליות, אפילו שזה ילדותי. הוא גם
מאוד אהב לאכול, אבל הוא שנא דברים חמים ותמיד היה מחכה שהכל
יתקרר קודם. זה היה סיוט אמיתי לצאת איתו לאכול. בזמן שאנחנו
היינו כבר יורדים על הפירורים האחרונים הוא עוד היה מחכה
שהאוכל שלו יתקרר מספיק, ואם הוא היה רואה שאנחנו כבר ממש
מתחילים להתעצבן הוא היה מבקש מהמלצר לקרר את זה במקרר, אתם
מתארים לעצמכם איזה מבטים היינו מקבלים? רק על חומוס יכולנו
לרדת כולנו ביחד כי זה בא מהמקרר ואוי למי שהיה מעז לחמם את
הפיתות. זה נגמר בזה שעברנו לאכול רק בשקשוקיה של עוזי כי הוא
אף פעם לא הסתכל עלינו עקום ולא אכפת היה לו להרוס אוכל בשביל
אבי. איך שהוא היה רואה אותנו נכנסים הוא היה דוחף צלחת של
שקשוקה למקפיא ועושה לאבי אייס בוץ כמו שהוא אוהב. היינו
מתיישבים בשולחן הקבוע שלנו ליד הדלפק ואבי היה שואל אם יש
משהוא קר לאכול. עוזי היה מחייך ומוציא בשבילו הכל מהמקפיא,
הוא אפילו התחיל להחזיק בשבילו ארטיקים בחורף. אחלה של בן אדם
העוזי הזה.

יום אחד, כשחצינו את הכביש בשביל להיכנס לשקשוקיה, איזה ג'יפ
מיצובישי הופיע מעבר לפינה, טס ישר לתוך אבי ומרח אותו משהו
רציני על הכביש, ככה שאי אפשר היה להציל ממנו אפילו איבר אחד
להשתלה. כשיצאתי מההלם רצתי אל המיצובישי, פתחתי את הדלת
וגררתי את הנהג החוצה. היה לי מה זה חם. החרא התחנן שלא אטפטף
לו על הריפוד כי אבא שלו יהרוג אותו אם האוטו יתלכלך. רק אז
שמתי לב שניראיתי כמו שקשוקה. יתלכלך מה? זה מה שהיה חשוב לו
לבן זונה אז החלטתי לתת לו את הספתח והכנסתי לו מכות רצח. עוזי
שראה דרך החלון מה קורה הזמין אמבולנס וכשהוא הגיע גם המניאק
היה זקוק לטיפול.

אמא של אבי בכתה הרבה ולא ידענו איך לנחם אותה. היינו באים
אליה כל יום ומביאים לה את האוכל שאבי אהב מהשקשוקיה, מספרים
לה סיפורי גבורה משופצים על איך שהוא הציל כל מני אנשים
בחרמון, מביאים לה תמונות שלו, הכל, אבל היא רק אכלה, הקשיבה,
הסתכלה בתמונות ובכתה. זה לא הספיק לה והאמת שגם לנו לא. רצינו
להנציח את אבי בצורה מיוחדת, שישאר ממנו משהו יותר אישי מסתם
אבן שדומה לאלף אבנים אחרות. בסוף היה לי רעיון, שכל אחד מאתנו
יקח עליו חלק מאבי ויחיה אותו. יוסי לקח את החלק של המזגנים
והברד, שימי קיבל את החלק הדפקפק של האוכל הקר, חיליק שהיה
היפיוף של החבורה התלבש על החלק הכי טוב - הבחורות ואני אכלתי
אותה בגדול, לי נשאר להסתובב חצי ערום בחורף. מזל שזה רק רבע
מהשנה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם ראית מישהו
שזבובים יושבים
לו על חרטומי
הנעליים

זה בטח אחד
שסובל
מהפרוסטטה, וגם
מסוכר


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/11/04 19:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פרידה יזרעאלב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה