פרולוג

על מחלתה של חגית שמעתי לראשונה לפני שמונה חודשים, בשיחת
טלפון שיגרתית למדי, כמו שיחות טרנסאלנטיות רבות אחרות שביצעתי
במשך שהותי בארה"ב, במהלך חודש ינואר 2003. שיחה זו בוצעה לבית
אחותי בהרצליה.
האמת, הייתי מופתע מאוד לשמוע את קולה של אימי עולה מבעד
לאפרכסת, כל כך מופתע עד שניתקתי את הטלפון, חסר יכולת דיבור.
קדמו לכך שנים ארוכות של חוסר תקשורת מוחלט ביני לבינה - 34
שנים של חוסר תקשורת ושנתיים של דממה מוחלטת מבחירה - אבל על
כך בהמשך.

אחרי הניתוק בהיתי בשפופרת וכמו אוטומט חייגתי את מספר הטלפון
הנייד של עופר גיסי. ברור קצר וחוסר הדיוק הראשון במה שאח"כ
יהיה החלק הקטן ממסכת שקרים שסופרה לי ע"י שאר בני משפחתי יצא
לדרך: "אני במילואים, חגית חולה בוירוס כלשהוא, אמא שלך מטפלת
בה". תשובה קצרה, לאקונית משהו, ממרחק הזמן והפרספקטיבה.
שבוע מאוחר יותר, הרמתי טלפון נוסף - דבר שבשיגרה - לבית אחותי
שבהרצליה, אולם הפעם ענה עופר עצמו שאמר שחגית עדיין חולה
ונמצאת בבית אימי בת"א, אולם היא אמורה לשוב הביתה לאחר סוף
השבוע.
לאחר שחלף סוף השבוע, הרמתי לעופר טלפון נוסף שבו התברר לי
שאחותי עדיין חולה באותו הווירוס, ועדיין נמצאת בבית אימי
בת"א. מיותר לציין שחששותי שמשהו מתרחש בממלכת הצללים הלכו
והתרבו.
הטלפון הבא בשרשרת, שבוצע לאחר ימים מספר, היה לרחל אמא של
עופר, אחרי דקות מספר  רמיזות מצידה על כך שנוכחותי דרושה בארץ
שאלתי את אמא של עופר, ספק בצחוק ספק ברצינות, אם אחותי גוססת,
התשובה היתה קצרה ולאקונית - כן.
האמת, הייתי בטוח שהיא צוחקת, לכן שאלתי שנית, התשובה קצרה
ולאקונית כמו קודם היתה כן. אמרתי תודה, סיימתי את השיחה,
בהיתי בתיקרת המלון בו שהיתי ולא הצלחתי להאמין למשמע אוזני.
אמא של עופר - אישה יקרה, שהיתה הראשונה שאמרה לי את האמת
בפרצוף, קשה ככל שתהיה - והעניקה לי במעשיה אפשרות להכין את
עצמי תודעתית לאשר יקרה, ועל כך תודות.
הטלפון הבא באותו יום היה לדודה חנה. דודה חנה היא אחותו של
אבי, שמעולם לא סימפטה אותי יתר על המידה. מצד שני, גם את אחיה
היא לא מספמפטת יותר מדי.
השיחה עמה היתה מאוד קצרה. הבעתי בה חשש שלחגית יש גידול ומצבה
לא טוב. דודתי הבטיחה לברר במה דברים אמורים.ולחזור אלי. יום
רדף לילה ולילה רדף יום וביום השלישי של אותו שבוע, לאחר שלא
שמעתי דבר מדודתי, הרמתי טלפון נוסף, הפעם לדודי אביטל. השיחה
היתה מאוד קצרה ולאחריה התברר לי שלמרבה הפלא דיברה דודתי עם
אחותי הקטנה, שאמרה לה שכהרגלי אני היסטרי, מוציא דברים
מפרופורציה ורואה שחורות - במילים אחרות, אחותי הקטנה, שהיתה,
כפי שהתברר לי מאוחר יותר, שעונה על מיתת אחותה (ולא אין כאן
טעות כתיב), שיקרה לדודתה בקשר למחלת אחותה.

שלושה ימים עברו ביעף והגיע סוף השבוע. אחותי עדיין היתה
שרוייה על מיטת הדווי ההזויה בבית אימא. לאחר טלפון נוסף לבעלה
של אחותי, ולאחר שהובהר לי שאחותי עדיין בבית אימי, החלטתי
לעשות מעשה.
"שלום אמא", אמרתי לאחר שצליל קולה עלה באפרכסת שבידי, "מדבר
הבן שלך מארה"ב. אני מקווה שהשנתיים שלא דיברנו לא השכיחו אותי
ממך לגמרי ואת עדיין מזהה אותי". אני לא זוכר איזו תשובה
קיבלתי, האמת גם לא עניין אותי יותר מידי מה יש לה להגיד.
"אמא", אמרתי, "את אולי מוכנה להסביר לי מה יש לחגית, ולמה מזה
כשבועיים שלושה היא נמצאת אצלך במקום להיות בביתה בצד ילדיה?"
תשובתה של האישה שהולידה אותי היתה, "ובכן, לפי ההגדרות
הרפואיות לאחותך יש סרטן". שאלתי עם היא ראתה רופא, והתשובה
שקיבלתי היתה שכשחגית תתחזק היא תלך לראות רופא.
שבוע נוסף חלף ועמו חזרה אחותי לבית בעלה. ביום רביעי ה-19
לחודש פברואר - ויסלח לי אחי היחיד, שעמד בצד, סוגד למולך
במקום לרופא בן תמותה ואנוש, על כך שאת ספירותי אינני סופר לפי
הלוח היהודי - הלכה אחותי בעידודו של בעלה לרופא. למרבה הפליאה
התלוננה אחותי על מחושים באוזן שמאל, גידול בגודל של כדורגל
היה לה בשד השמאלי והיא מתלוננת על מחושים באוזן - כמה
אופייני. הרופא, כיוון שהכינו אותו לנושא, הפנה אותה למיון
בביה"ח תל-השומר. בהיותם בדרך אני צילצלתי למכוניתם וכך נודע
לי על קורותיהם באותו היום.
חצי שעה עברה, ניסיתי לטלפן ארצה לברר מה המצב. לאחר שלא
הצלחתי למצוא את אימי, אחותי הקטנה ו/או עופר, צילצלתי לבית
סבתי. סבתי כמו תמיד היתה מעודכנת, לחגית אכן יש סרטן והרופאים
נותנים לה שלושה חודשים לחיות באם לא תחל בטיפולים במחלקה
האונקולוגית.
הטלפון הבא היה לדודי. דוד שלי, האיש הכל יכול, ששכל את בנו
חצי שנה קודם לכן בתאונת דרכים, אפילו לא ידע על מחלתה של
אחותי, וכשביקשתי ממנו בקול רועד שיבדוק לי מה קורה, הבטיח שכך
יעשה.
אריה אכן עשה כך ושלח לי דוא"ל עם אישור למה שידעתי קודם.
באותו יום החל המסע הארוך לארץ, מסע שהחל בטיסה מלוס-אנג'לס
לביתי בווירג'יניה, טיסת המשך לפרנקפורט ומשם לארץ, טיסה
שהתמשכה על פני 72 שעות, טיסה שכולה מחשבות ותקוות שצליל
התבונה יצליח להבקיע את חומות הבערות, לפלח דרך אל לב העזובה
הריגשית בה נמצאה אחותי, ואולי אצליח ליצור מצב אחר. טיסה
שהתמשכה על פני 72 שעות וארבעה ימי שהייה הזויים בארץ שלאחריהם
נמלטתי חזרה באותו המסלול, בורח מפני הטירוף שאיים לבלוע גם
אותי בתוכו.

אחותי מתה ביום שישי ה-14 לחודש מרץ.
אני הייתי בטיסה מניו-יורק לשיקגו וכשנחתתי בשעה 16:00 לערך
חיכו לי שתי הודעות במשיבון של הנייד שלי. הראשונה מהגיס שלי
לשעבר עופר, שביקש ממני להרים לו טלפון, והשניה מהדוד אביטל
שהודיע לי שהמשחק נגמר. אבל התחלתי בסוף ולכם הקוראים מגיע
שאתחיל בהתחלה.
התלבטויות רבות עברתי בטרם החלטתי איזה שם אתן לסיפור הנ"ל.
שהרי שם כדברי חכמים, ויש לי אח שכזה, הוא הוא הפתח לדברים
שעוד יבואו בהמשך, אולם עד לרגע זה אין לי שמץ של מושג איזה שם
אתן לסיפורי ולו רק כיוון שאינני יודע היכן היא נקודת ההתחלה,
האם על קיברה של אחותי שבהרצליה? האם בבית משפחתי אשר
ברמת-השרון? בבית אבי שבקריית חיים? או בציר וורשה - הרי אורל
- לודג', הוא ציר חייה של אותה אישה שילדה אותי?