צלצול הדלת מקפיא אותי לרגע, לא יכול להיות שזה אתה כי רק תשע.
אבל מה אם כן?
יושבת באמצע החדר על הרצפה המנוקדת, העיניים נפוחות, האף אדום
וגם הרצפה אדומה.
הוורידים? נחתכו, נחתכים, יחתכו, חתכתי. אני מתחילה לצחוק,
לצחוק בקול רם כל כך. צחוק משוגע. אני מתגלגלת על הבטן ובין
גיחוך לשני בוכה, משתפשפת במרצפות. הדם מכתים את הבגדים.
"דרי? מה מצחיק?" הוא דופק על דלת. אני רוקעת ברגליי ומכה
באגרופי, לא מסוגלת לחדול מהצחוק שדבק. "אני נכנס!" אמר ואני
צוחקת. הוא פותח את הדלת ומרצין בחיוורון נורא, שרק מגביר את
הצחוק ההיסטרי שלי. "מה?" אני פולטת וממשיכה לצחקק. הוא מתקרב
אלי מזועזע. מסכן. סולד. ועוקר מידי את הסכין הנוטף במהירות.
"דר! מה את עושה? מה קרה לך? למה??? דרי. למה?"
אני מחייכת: "הקדמת, אף פעם לא הקדמת. אתה תמיד מאחר. היום
הקדמת". הוא מנענע ראשו לשלילה: "מטומטמת, איחרתי. דר, איחרתי
כל כך", ורק שותק. אני לא צוחקת יותר. אז הוא מתעשת וקורא כמעט
בצעקה: "בואי! צריך לקחת אותך לבית חולים. קומי, האם את יכולה
ללכת?" אני מתחילה בפרץ מחודש של ציחקוקים. "דר! זה לא מצחיק!
תפסיקי לצחוק..." למרות זאת אני מרגיזה אותו. מה יש, יקירי?
כמה שאתה לחוץ. האם אני מפחידה אותך? אתה לא יכול להתמודד...
זה אמיתי! תריח את ריח הדם. גע במצחי המיוגע. דע שאני אוהבת
אותך.

"ינוני..." אני מתיישבת. בגדיי, ספוגי דם והשיער מרוח גם הוא.
"שב שניה", אני מבקשת. "לא! מה יש לך? מה פתאום שאני אשב. דר
אני מתחנן בפניך. אני מצלצל לאבא שלך!"
"לא! די, שב לרגע. אחר כך אני אעשה כל מה שתגיד. נלך לבית
חולים, טוב?" אמרתי לו מפוייסת.
"את לא קולטת שחבל על הזמן!? מה... למה? אני שונא אותך!" צעק.
"כל מה שתרצה. אני מבטיחה..." עניתי לו. הוא מתיישב לאט.
"כאן", אני מורה באצבע על המשבצת לצדי, "כאן מלא דם. כאן,
תשב!" אני מתעקשת. הוא נכנע, ספק מיואש ספק מאוים וחסר אונים.
הוא מתקרב בחשש ויושב איתי במרכז החדר. שלולית הדם שנוצרה
עוטפת ומבודדת את שנינו. אני מביטה בו ואוחזת בכפות ידיו
שמחליקות עם שלי, טובלת אצבע בבורדו העז וצובעת את שתי שפתיו.
נותנת לאצבע הדקה לטייל על אותו זוג השפתיים האהוב ולאט לאט
מעבירה יד בשער המבולגן.

הוא מסתכל בי במבט עצוב, אני מנשקת אותו בעדינות והוא מתמסר
כולו. "למה?" שואל בלחש, לאחר שנרגע. אני לא עונה. הוא מחבק
אותי וסוגר עלי בזרועותיו המגנות. הדמעות שוטפות את לחיי, נדמה
לי גם הוא, בוכה איתי.  אמצע החדר, החדר שלי. אמצע הבית, הבית
שלי. באמצע החיים, החיים שלי. שני ילדים, שני תינוקות מגודלים
ומה שבאמצע, מה שבניהם. עדיין, חזק מחובקים. הוא אוחז בסכין
שתלש ממני קודם לכן ומשייף, חותך, פוצע את ידיו במהירות. שוב
ושוב. הדם שלו ניגר על גבי - חם ושורף. הוא מניח את ראשו על
כתפי, נשימותיו קצובות. ראשי מסתחרר, הכל מחשיך פתאום...