ואז מגיע הקטע שהיא שותה מהמים שלה. בבקבוק קטן כזה, של חצי
ליטר, עטוף בשקית ניילון כדי שלא ירטיב את התיק.

והמבט שלה חודר, עמוק, עמוק, עמוק.

ואתה מסתכל עליה מאחורה, באוטובוס. והיא יושבת מלפנייך, קוראת
ספר של ריצ'רד באך ואוכלת את הקרקר עם הסומסום שלה, יודעת שאתה
יושב מאחוריה ומסתכל.

כי ברגע שראית אותה אוכלת את הקרקר המשולש הזה, עם הסומסום,
ידעת שהיא תהיה עוד אחת כזאת. עוד אחת שאתה רואה כל יום בתחנת
האוטובוס בדרך לצבא, בדרך לעוד יום מבוזבז, מלא בחלומות
וברצונות, שספק אם יתגשמו פעם. מפנטז על כמה שהיא בטח בן-אדם
מה זה מיוחד, ושאם הייתם מכירים בטח הייתם זוג והיה לכם ממש
טוב ביחד.

ובלילה, לפני שאתה הולך לישון, אתה מביא ביד עם דיסק של בוב
דילן ברקע, וחושב עליה, ועל כמה שכל העניין הזה פאתטי, ועל כמה
שדרוש לך שינוי בחיים.

ואתה קם למחרת לאותו היום שחוזר חלילה כבר כמה חודשים, והיא
עדיין יושבת מלפנייך באוטובוס, עם הבקבוק מים שעטוף בניילון,
ועם הקרקרים המשולשים עם הסומסום.

ואתה תוהה אם זה אי פעם ישתנה, כי זה באמת נראה לך כמו שהיא
תמשיך לשבת שם לנצח, בכסא הקבוע שלה באוטובוס, עם אותו הבקבוק
ואותם הקרקרים. כי הימים חולפים כל-כך מהר, אבל בכל זאת, הם
בכלל בכלל לא זזים...

ואז, יום אחד, אתה מחליט שאתה לא יכול יותר. פשוט לא יכול
יותר. אתה חייב שינוי, או שהשחיקה הזאת, שמתפתחת אצלך במוח כמו
גידול, באמת תגרום לנזק בלתי הפיך.

ואתה עוזב. אתה עוזב את הכל, ומחליט לקחת את כל העניינים
שקשורים בחיים שלך - לידיים שלך. כי אם אתה נותן לאנשים לזיין
אותך בתחת, זו באמת הבעיה שלך. סך הכל, הם אלה שיהנו מזה. סביר
להניח שלך זה רק יכאב.

אז בכל אופן.. מהצבא יצאתי. וקרקרים אני לא ממש אוכל. ובטח
ובטח.. שאני לא מקשיב לבוב דילן.