לשמור הכל בלב,
לא לומר מילה.
שתיקה רועשת דינה כערס על גבי כתובת אהבה מתנפצת.
תפילה כאן כבר לא נחוצה,
רק אכזריות חלשה על מקום ללא שם.

להסתכל על מקום הזמן בורח ונשאר מאחור,
זיכרון נחרץ בסוף.
לא משנה כמה קשה תנסה,
הריח כאן של הזעקות לעולם לא יעלם.

קום השכם בבוקר זיעה קרה נוטפת,
לא יודע, זה געגוע או זיכרון מצמרר.
ללכת שוב ברחוב ולבקש סליחה מכולם.
שלום לך.

קריאה ללא סיבה,
פחד שאופף מעבר נסתר שיחזור ויקום לתחיה,
כמו אותם הלילות שהכרית נספגה מדמעות.
המרחק רק הולך וגובר, עדיין זה כואב.
חשבתי שהדבר הזה עבר, אבל כנראה נשאר ורק אם אלך זה לא יחזור.

לכל מקום שרק אלך המחשבה הזו שוב תטשטש את עקבות האושר שהלך
מכאן,
השריד היחיד שנשאר פה זה רק חיוך שעולה פה מדי פעם.

זה כואב ללא שום הצדקה,
זה חודר ללא הכרה.
אותו סוג של עצב שהתחיל לעצב לי את החיים.
חלומות כבר אין- הם נעו עם הרוח והשגרה.
התקווה נעלמה עם בריאותי, אחרי שחליתי במחשבות.
לא נותר לי כלום.

הלוואי ורק היית כאן,
וכל המילים הללו היו נעלמות.