משה נשאר רווק גם כשעבר את גיל ארבעים.
שחיין מצטיין, איש-ספר רציני ועצוב, שרירי ושזוף מהעבודה בכרם
ומתבודד.
כל השכנים חיו בזוגות, דיברו בעיקר על הילדים, והוא רוב הזמן
לבד. הקיבוץ קטן, המתנדבות צעירות מדי ובחורף אין הרבה עבודה.
יצטרך לשבת הרבה בבית. גם חדר-האוכל והמועדון לא פועלים
בקיבוצים היום.

החברה האחרונה שגרה איתו באושר היתה דפנה. הכיר אותה כאם
חד-הורית לתאומות בנות שבעה חודשים. החברות היתה מספקת, מענגת
גוף ונפש. הפעוטות נתנו תחושה של משפחה משלו: בת אחת בזרועותיה
והשניה חבוקה אל לבו - טיילו בשבילי המשק.
נהנה לחוש את הגוף הקטן ומלא החיים, ללטף את העור העדין,
המשיי, לשחק עם הבת, להאכיל, להקפיץ באוויר...

זה נגמר אחרי חודשיים. רצתה שיעזוב איתה את הקיבוץ והוא היסס:
קשה היה לו לוותר על ערכים והרגלים. הגיע לקיבוץ כנער עם קבוצה
של עליית-הנוער ולא הכיר חיים אחרים. מה יעשה בעיר? ביקש לחכות
קצת, לבדוק אפשרויות, אולי תתפשר על מושב?

יום אחד ארזה את חפציה, נטלה את הבנות ונסעה.
חזרו ימי הבדידות. עכשיו היו קשים מתמיד.

ליד הגשר האירי עצר עבד את הטנדר. טרקטור חצה את דרכו.
דרך העפר שנמתחה לאורך הואדי, משדות הקיבוץ עד מטעי הכפר, היתה
בוצית, חלקלקה.  מבעד לחלון הצדדי התבוננו הוא ואחיו בואדי
הגועש לימינם. "יותר טוב נמהר", אמר לראזי, "לפני שנשקע... ממש
מסוכן פה היום, ולא רואים כלום, אפשר בקלות להיסחף בזרם".
המגבים נאבקו בגבורה בזרמי המים האימתניים כשהטנדר שב להיטלטל
על דרך-העפר, ועבד המשיך: "אם ניפול פה - מי ידע ויציל אותנו?
מי משוגע כמונו לצאת החוצה ביום סוער כזה!  נגיד שהיית רואה
אדם שנפל למים הסוחפים האלה, היית נכנס להציל אותו?".
"חושב שכן", ענה ראזי, "למרות שזאת סכנת חיים, ובקור הזה - גם
לא תענוג גדול. אבל כשמסכן טבוע קורא לעזרה - לא נראה לי שיש
יותר מדי זמן לחשוב. עושים וזהו!". "בכל זאת אנחנו מטורפים
שיצאנו היום, וגם ההוא עם הטרקטור", השיב אחיו.
הגשם התחזק כשהגיעו השניים לכפרם.

כל אותו הלילה ירדו הגשמים וגם בשלושת הימים הבאים. כמעט שלא
היתה הפוגה. הגשם ירד וירד, אין ברכה בגשם כזה: ממטרים זועפים,
דוקרים, מצליפים.
בקיבוץ, בדירתו המחוממת של עמיר, שתו עובדי הפלחה קפה. בגשם
כזה יושבים החקלאים בבית. דיברו על המצב החברתי.
"לפחות אין פה את הניכור שקיים בעיר", סיכם עמיר, "יש עזרה
הדדית, הקשישים והמוגבלים מטופלים בצורה מכובדת! גם אם
חדר-האוכל המשותף בוטל, אנחנו לא מתבודדים. מתמודדים דווקא
יפה. נראה לי שגם בעתיד נצליח להישאר חברה מלוכדת ואכפתית!
מותר לנו לטפוח לעצמנו על השכם! מה דעתכם - רוצים לצאת לראות
את השדות?"
על המצפה שבראש הגבעה עמדו השלושה והשקיפו על האגם החדש שנקווה
למטה. התלמים הזרועים היו מכוסים מים. הראות היתה גרועה. יום
אפור ומכוער, ובכל זאת, מישהו צריך לאמוד את הנזקים.
עמיר הבחין בכך ראשון. "תגידו שאני הוזה", אמר, "זה לא יכול
להיות, אבל כאילו יש שם טרקטור הפוך ליד הגשר האירי".
להבדיל מגשרים שנמתחים מעל נהרות, בנוי הגשר האירי בתוך הואדי,
חוצה אותו לרוחבו, כמו כביש סלול מתחת למים.
"מי יוצא בגשם כזה עם טרקטור לשדות, ועוד מנסה לחצות את הגשר?
ואיך ידע אם הוא על הגשר או סוטה ממנו? המים בטח סוחפים נורא.
בכל אופן - צריך לרדת ולראות מי זה ואם אפשר לעזור".
הם ירדו בריצה במורד התלול, מחליקים בבוץ וממשיכים.

לא היה ספק. טרקטור הפוך נראה בואדי, לצד הגשר, גלגליו מופנים
אל השמיים. "אם לא איזה ילד 'סחב' אותו, זה חייב להיות משה, כי
הטרקטור הוא של הכרם והוא העובד היחיד שם בחורף", אמר עמיר,
"לא שהיתה שם עבודה בימים גשומים כאלה. צריך לבדוק אם הצליח
לחלץ את עצמו וחזר הביתה". הם סקרו את המים הגועשים במבט
ספקני. נפש חיה לא נראתה. ספוגי מים ובוץ עלו לקיבוץ  והתחילו
לברר.
משה היה רווק, איש לא זכר אם ראה אותו בימים האחרונים.
לבסוף צלצלו למשטרה.
"כן, חיכינו לדיווח על נעדר", היתה התשובה, "לקח לכם זמן...
כבר שלושה ימים שוכבת גופה באבו-כביר. נסחפה עם הזרם מערבה
כמעט עד נחל חדרה..."