יום כיפור, יום הסליחות, יום יחיד ומיוחד בשנה שמוקדש להתיחדות
עצמית ובקשת סליחה מהאל מהחברה ובעיקר מעצמך.
חשבתי לעצמי, אני לא כזה ייצור טהור וחטאתי לא מעט בשנה
האחרונה, ואפילו עשיתי דברים רעים ונוראים שאני צריך להצטער
עליהם ולהתבייש בהם.
אבל משום מה, למרות זאת, אינני מתבייש ואינני מבקש סליחה על מה
שעשיתי לאחרים, ולא מחכה לסליחה מכאלה שפגעו בי, וכאלה מקרים
לא חסרים אצלי, ובכל זאת אני ממשיך כרגיל בחיי העלובים.
זה לא שאני אמשיך לפגוע ולהרוס את התדמית שלי כייצור טוב
ומתחשב ועוזר לכל העובר ושב, וכחבר נאמן ובכלל כאזרח טוב המשרת
את הזולת בדרכו שלו ובדרך החיים, אבל אולי משהו השתנה בדרך
הזאת, ואולי החלטתי החלטות ששינו את האישיות שלי, ואת דרך
ההתנהגות שלי.
אני לא אותו בן נוער טיפש שמגדל שיער, והולך עם בגדים קרועים
ושחורים, ומראה על אישיות בולטת שרוצה רק תשומת לב, ובעיקר את
הכבוד המגיע לה, אני נקודה קטנה אי שם במערך השייך למדינה, כמו
כולם, לא בולט, פשוט נשאר איך שאני.
את יום הכיפורים הקרוב אבלה לי בשמיעת מוזיקה, אכילה מרובה,
מנוחה, והרבה חיוך על הפנים כחולם חלום מתוק שלא קשור לשגרה
הקשה שאני עובר פה בשירותי הצבאי הקשה.
ויש את אלה שיגידו: למה אתה לא מכפר על כל מה שעוללת השנה?
ואני חושב לעצמי:"אסור להצטער על מעשים שנעשו", וכך גם אני
אומר להם שזה בעצם כל העניין הזה ממש "על הזין שלי", ולא ממש
מזיז לי אם פגעתי, השפלתי, הרסתי והתנהגתי בצורה לא יפה כלפי
הזולת, שדרך אגב לא ממש מעניין אותי  - אם עשיתי משהו אז הייתה
לכל העניין הזה סיבה ממש ברורה וטובה.
שלא תבינו, אני לא צם, ולא מבקש סליחה, ולא מכפר על עוונותי,
לא מהסיבה שאני לא מאמין בדת או באלוהים, אני פשוט הולך בדרכי
המוזרה "והשגויה", שלפי החברה היא דרך רעה ולא נכונה.
בכל מקרה, מסר קטן לאומה:
"אם אתם לא מבינים אותי, אל תתערבו בזבל שלא שלכם".
כי בסך הכל, את הכל אני עושה בחיוך אחד גדול, והנאה עם הרבה
סיפוק, ובעיקר בלי פחד.