היה זה בחצות הליל, בעין הסערה
בכפר קטן נולד תינוק, שבכי לא ידע
ברקים ורעמים, רוח, גשם וסופה
התינוק שאך נולד, ראה אך לא בכה

חלפו לילות וגם ימים, עברה שנה תמימה
עם אימא התינוק כבר מטייל בעגלה
סביב קולות של צחוק, רעש והמולה
והתינוק הביט, אבל את פיו הוא לא פצה

עוד שנה ועוד שנה, עשור חלף ונעלם
הילד הצעיר שוטט לו, לבד אך בין כולם
סביבו קללות וצעקות, ריב גדול ומהומה
הביט בם בפליאה, על מה? הוא לא הבין מילה

כך רצות שנים, והימים חולפים עוברים
כדרכו הנער לא בכה, לא בחר בשום מילים
שלחו אותו להתגייס, נתנו לו גם מדים
אמרו לו רוץ וקפוץ, לך תילחם מול האויבים

מול עיניו כאב וחולי, זעקת פצועים מתים
הוא הביט, אך לא אמר דבר לסובבים
רק המשיך לרוץ, האויב שם מלפנים
גופו כאב מאש ונשמתו פרחה מרוב פחדים

הפך הנער הביישן לגבר, דוגמא לאחרים
בכל שנה נוספת הוא למד מיליון מילים
בכל שפה דיבר, והבין גם סוד מילות סתרים
אך עדיין לא בכה ורק הביט למרומים

הכל ראה, הכל חווה, הבין כל חי וכל קיים
בכל אשר פגש, ניסה ליצור חיבור אל המושלם
סביבו רעב וחולי, עוני, סבל ושנאת חינם
כאבה בו נשמתו, מול הרע והמנוכר גופו נכלם

מול עולם שלם, עמד, צעק, בכה, בכאב ובייסורים
בני אנוש, עולמכם הוא, היכן מידת האהבה והרחמים
הלא תבושו, איך כך תרעו לבני דמותכם, גם לשונים
לא מקומי אתכם, אלך, ואז שתק ונעלם, חזר למרומים