אז עמדנו שם, אני, חבילת הנובלס המקומטת שלי והיא.
תמיד אהבתי אותה רכה ולא קשוחה, פשוט מלטפים יפה וסיגריה קורצת
יוצאת מהקופסא בחינניות, סטייל דוגמנית אנורקסית על מסלול.
חסר עכשיו רק גשם, חשבתי לעצמי, מין מצב אבסורדי כזה של קומדיה
משנות ה-50' שכזה.
היא בטח אוהבת אותי.
"על מה את חושבת עכשיו?" מגלה קורדינאציה יוצאת דופן בין המוח
לפה.
"לא יודעת, תן לי סיגריה", שודדת אותי עם חוסר מידע.
אני מחפש את המצית בכיסים, היא כבר הדליקה.
"קרה לך פעם שרץ לך דיסק שלם בראש?" היא מסתובבת אלי לפתע.
"לא ממש, אין לי מספיק מגה-בייט, אני חושב", אני מנסה להתבדח,
לא הולך לי.
"עמיר לב, פעם בחיים", היא אומרת, "מחכה לאישה שלי שתבוא ותפנק
אותי ואני אתן לה 250 שקל, במדרגות היא תדליק אותי, בסוף זה
יעבור, ואני אגיד שזאת פעם אחרונה בשביל 250 שקל", ככה היא
ציטטה את כל הבית מהדיסק, בלי לעצור אפילו פעם אחת.
"מחכה", אמרתי, גם אני הכרתי את הדיסק בעל פה.
"אני מרגישה ככה", רטיבות מה נרשמת באיזור האישונים של הגברת
היפה, "250 שקל, זה הכל".
שתקתי, זה היה אחד מהרגעים האלה ששותקים ומחכים שהגשם ירד,
הפעם הוא הגיע.
"בוא נלך הביתה", היא אמרה והחזיקה לי את היד כל הדרך.

בוקר, עבודה שגרתית, סיגריה שתואמת את הנוף סביבי.
"זה תמיד מתחיל ונגמר בבחורות, אה?"
הקול של אלביס בצבץ לו אי-שם, אלביס תמיד מבין ללבי, הרהרתי
לעצמי. הוא הרוויח את הכינוי שלו בזכות השיער הפרוע והפיאות
לחיים הארוכות ששיוו לו מראה קינגי שכזה, "תמיד", השבתי לו.
"יש רק דרך אחת להתמודד עם זה", הוא אמר והזיז את מכנסיו כאילו
היה שריף ממערבון אמריקאי נושן.
"תן לי לנחש", השבתי, "shoot them all". הוא צחק, "משהו כזה",
הוא אמר.
"הלכתי לאיבוד בתל-אביב, אתה מבין אותי? אני בתהום של עירוניות
שכזאת, קשה כבר ללכת ברחוב בלי להסתכל לצדדים ולפחד שהוא יקפוץ
עלי, תבין אותי, אלביס, אין לי מושג איך להגדיר אותו, אבל הוא
חייב לבחור צד, אני נמס פה בחום".
"פשוט תיזהר", אלביס נראה רציני לשם שינוי, "אל תגיד דברים שלא
הגיוני שתגיד".

גירסא מיניאטורית של הרחוב ואני בתוכה, אני נזהר ואפילו שותק,
אלביס צדק, היגיון משחק פה תפקיד.
מלטף את הנובלס, עשן יכול לעזור בסיטואציה המביכה שנקלעתי
אליה, שואף את המילים לאט לאט.
הרחוב מתעקל ואני איתו, לא מרפה מן החשדנות שעושה עבודתה
בנאמנות יתר על המידה.
הגעתי, היא היתה אמורה להיות כבר בחוץ, זה לא בריא להישאר לבד
באיזור הזה של העיר.
אני מיד שולף את הסלולרי כפתרון מהיר לבדידותי הרגעית.
"זה בסדר, אני כאן", יפה כתמיד היא לחשה אלי.
"כבר חשבתי שאני אאלץ לשמוע את הקול שלך דרך מערכת סינון קול
סינתטית", השבתי, ספק התחכמות וספק השפעת הצמח שעישנתי קודם.
"כנראה שכן", חייכה בשפתון אדום.

עיר מחורבנת, חשבתי והרחתי את ריח הדם שמחכה לי שם למטה, רוח
מעיפה אותי חזרה אל המקורות.
"כורסא נוחה זאת התחלה של סוף", עמיר לב לפני המוות, קלאסה.
חשבתי לעצמי, לא היתה לי אפילו כורסא נוחה, רק חיוך אחד של
בחורה ביד האחת וחבילת נובלס חצי ריקה בשניה.
"אני אוהב אותה", לא הגיוני מצדי המשפט הזה.