נוגה נשכבה על הספה, גופה הארוך מתאים עצמו באלגנטיות לכל
קימור במזרן. עיניה עצומות ושערה הגולש מתפזר על הכר. שדיה
הרכים עולים ויורדים בכל נשימה. אט אט היא פוקחת עיניה
הירוקות-מבריקות ומביטה בי. אני כורע ברך על ידה, מביט בריסיה
הארוכים ומסיט שערה מפניה. "שלום יפהפיה" אני לוחש לה.
היא נועצת בי מבט חודר אבל כל כך עדין שאני מרגיש את חום גופי
עולה וליבי מאיץ דופק. היא מלחכת שפתיה הורודות, מתקרבת ונושקת
לי.
זו היתה הנשיקה הראשונה שלנו ומכאן ההמשך כבר ידוע.

לילדנו הראשון קראנו ערן, אני העדפתי את השם איתי אבל נוגה
אמרה שהיא תמיד ידעה שלבנה הראשון יקראו ערן ולי הדבר לא היה
ממש עקרוני. בחודשי חייו הראשונים ערן היה בכיין גדול והדיר
מאיתנו שעות רבות של שינה. הוא סבל הרבה מדלקות אוזניים ונהג
לשרוט את עצמו כך שפניו תמיד היו אדומות.
נוגה חזרה לעבודה די מהר והשאירה את התינוק בבקרים אצל אמה.
הסידור היה נוח לשנינו וחשבנו שהדבר גם יעזור לאמה שעדיין היתה
שרויה באבל על מות בעלה לפני שנה וחצי והתקשתה להסתגל לחיים
לבד.
השגרה שממנה פחדתי כל ימי התגנבה חרש חרש והשתלטה על חיינו.
הזמן עבר בנקודות שמחה ודאגה שרובם ככולן סבבו סביב ילדנו
בכורינו. הייתי מודע לכך שאני נותן לחיי לחלוף, ועכשיו כשמילה
זו עוד מהדהדת בראשי אני מבין שאין דרך יותר טובה וחסרת פניות
לתאר זאת מאשר 'לחלוף'.
לא היה בי די כוח רצון ומחשבה יצירתית בכדי לשנות משהו.
מבחינת כולם המצב שבו שרינו בתור משפחה מתחילה היה לגיטימי
ורגיל כמו ש'צריך להיות'. אבל כמו שלמדתי, אם אתה לא תשנה את
המציאות כרצונך, היא כבר תשתנה מעצמה. המציאות שלי השתנתה ביום
קיץ לוהט,חודש יולי 1998.

ערן היה בן שנתיים, המזגן ברכב לא עבד וכבר שהגעתי לעבודה
ניכרו מספר כתמי זיעה מתחת לחליפה.
מזגתי לי קפה לכוס פלסטיק ואחרי פטפוטי נימוסים עם הקוליגות
ניגשתי למשרדי.
הבטתי במרירות בניירת ונזכרתי כמה פעמים הבטחתי לעצמי לעשות
סדר ולזרוק חצי מהדברים.
בשעה 12:00, בדיוק אחרי שסיימתי פגישה מוצלחת עם לקוח, המנהל
קרא לי לשיחה והבטיח שאם אמשיך ואשקיע כפי שעשיתי עד היום מצפה
לי עתיד מזהיר בחברה. דבריו עודדו אותי ונפל עלי חשק לשתף את
בת-זוגתי:
"הי מותק, מה המצב?"
"הי חמוד, הכל טוב?"
"בסדר גמור, דיברתי עכשיו עם מיכה, הוא אמר דברים טובים, אולי
בזמן בקרוב אני אקבל איזה קידומון"
"אההה.... יופי... יופי..." משהו בקול שלה נשמע לי קצת מוזר
"הכל בסדר מתוקה? את נשמעת קצת... לא יודע... חולמנית"
שמעתי שהיא נבהלה.
"מה? לא! לא! אני בסדר פשוט יש פה קצת לחץ, תקשיב מאמי אנחננו
צריכים לדבר היום"
"קרה משהו?"
"לא, לא... פשוט... לא משנה, תאסוף אותי אחרי העבודה נסע
לאיפשהו, אמרתי לאמא שנתעכב טיפה"
"טוב, בסדר..."
"יאללה מאמי"
"ביי"
משהו בקול שלה היה שונה, את זה כבר הבנתי. הפעם האחרונה ששמעתי
אותה ככה היתה לפני שהיא סיפרה לי שהיא בהריון.
העברתי את המשך היום בהירהורים כיצד תראה המשפחה שלנו בתוספת
זעטוט והגעתי למסקנה שזה יכול להיות בדיוק מה שאנחנו צריכים
עכשיו. התחלתי להתרגש ולקוות שאכן זו הבשורה.

הגעתי מוקדם אז חיכיתי לה בחנייה והקשבתי לרדיו. כשהיא יצאה
הבטתי בה מרחוק. הציפה אותי תחושת גאווה שהאישה הגבוהה והיפה
הזו שמתקרבת היא אישתי.
כשהיא נכנסה לאוטו נשקתי לה ושאלתי:
"נו, אז מה?" הגנבתי מבט קטן לבטן שלה, לנסות להבחין באיזה
שינוי שאולי לא ראיתי עד עתה.
"בוא ניסע לפארק, נדבר שם" .

הלכנו בשביל עפר והחזקנו ידיים. התבדרתי ברעיון שאנחנו בטח
נראים כמו זוג אוהבים בגיל הטיפש'עשרה. שיתפתי אותה במחשבה
והיא נתנה חצי חיוך שבליבי חשבתי אותו למאולץ משהו.
הבנתי שמשהו מטריד אותה וזה כנראה לא קשור לשום זעטוט.
אחרי הליכה קצרה היא עצרה ליד ספסל:
"רונן, תקשיב!" היא אמרה בהחלטיות.
"או קיי.... עכשיו את מפחידה אותי" התישבתי לאט והבטתי בה
עומדת מולי. היא השתהתה לכמה רגעים, כיווצה את עיניה והביטה
בי, כאילו מחפשת משהו בעיני ואז החלה לדבר.

- מה היא אמרה?
- אני לא יודע...
- מה ז'תמרת לא יודע?!
- אני לא יודע עוד לא החלטתי...
- מה אתה דפוק? חשבתי שסיימת כבר.
- לא, זה עדיין לא גמור, נתקעתי כאן.
- מה בראש שלך?
- ואללה, אין לי מושג, אוף! זה כזה מעצבן! זה הכל סבבה וזורם
ואז זה פתאום נתקע לך באמצע.
- אני אגיד לך מה הבעיה שלך, בנית את כל ההתחלה כרקע ועכשיו
אין לך את הבשר, זה כמו שאתה מכין לוולה, אתה כולך מוכן להנחתה
אבל אז אתה מגלה שאין לך כדור, מה עשית בזה?
- אתה צודק, אבל הייתי בטוח שברגע שאני אתחיל לזרום זה כבר
יקפוץ לי לראש.
- בסדר אחי, אתה יכול להקריץ משהו.
- לא יודע, כל מה שאני מצליח לחשוב עליו זה בנאלי ורגיל מידי,
אני צריך לעשות איזה מפנה מטורף, אתה יודע, לשחק אותה חכמולוג
כזה.
- בסדר אחי, סומך עליך.