לסבתא שלי יש כפתור כזה שכשלוחצים עליו היא מתחילה לדבר על
עצמה. אבל לא בצורה כזו ששמים לב, לא ולא, זה כפתור אחר.
הכפתור שאני מדבר עליו, היא מתחילה לדבר על עצמה אבל לא שמים
לב, רק אני שם לב, כי  יש לי רדאר שקולט אותה, אבל הרדאר לא
תמיד עובד, כי לפעמים אימא שלי בסביבה. כשאימא שלי בסביבה אני
צריך לקלוט שהיא לא עושה לי בושות וזה רדאר אחר, הבעיה שכשאני
מפעיל את הרדאר כדי לבדוק אם אימא שלי לא עושה לי בושות, הרדאר
שבודק אם סבתא שלי שוב מדברת רק על עצמה מנוטרל. מצב זה טומן
בחובו סיכון כי לעיתים אימא שלי וסבתא שלי עושות תחרות מי עושה
לי יותר בושות. כמו לדוגמא אתמול שדודה יחזקאל הגיעה.
השם שלה יחזקאל בגלל שבעלה מת, אז היא הייתה כל כך עצובה שהיא
החליטה לשנות את השם שלה לשם שלו. תכל'ס קוראים לה נג'יבה.
סבתא שלי אומרת שהיא החליפה את השם ליחזקאל כדי שלא יחשדו בה
שהיא הרגה אותו - שזה יכול להיות, כי אחרי חמש דקות עם יחזקאל
יוצא כל החשק לחיות, בעניין הזה צריך להוריד את הכובע בפני
יחזקאל ששרד חמישים ושלוש שנה. אהה כמעט שכחתי להגיד שאנחנו
עיראקים, כי זה חשוב מאוד שתדעו איך זה נשמע שיחזקאל אמרה:
"איזה בחור יפה בדאלק, וואלה הייתי מכירה לך בחורה יפה יפה."
פה התחילו כל הצרות, כי האמת אני לא יפה, דוגרי גם לא חכם מי
יודע מה, ככה בגדר הסביר, למרות שזכיתי פעם במקום שלישי בחידון
בן גוריון שהיה אצלנו בבית ספר. אבל גם זה לא בגלל שהכרתי טוב
את בן גוריון, זה היה יותר בגלל הכישרון שלי, ללחוץ על
כפתורים. פשוט לחצתי למורה על כפתור "הילד במצוקה תעזרי לו".
אני יודע שזה לא פייר אבל מה לעשות ככה זה. לכול אחד אלוהים
נותן משהו.

לי הוא נתן כישרון ללחוץ על כפתורים. עוד מאז שאני זוכר את
עצמי אימא שלי הייתה מחבקת אותי מתי שאני רוצה, מכינה לי איזה
אוכל שאני רוצה, קונה לי  בגדים מתי שאני רוצה ומחטיפה לאחי
מכות רצח כשהיה בא לי. בביה"ס המורה הייתה מוותרת לי על שיעורי
בית, בצבא ישנתי כמעט כל הטירונות, וכבר כמעט שלוש שנים אני חי
על חשבון סבתא שלי.
"בקשה, בקשה" סבתא שלי מיהרה לתפוס את הצעתה של יחזקאל כאילו
שהיא הולכת לאיזשהו מקום. "בחורה יפה?" אימא שלי התעניינה
והרדאר של הבושות השתעל קלות. התלבטתי אם ללחוץ על הכפתור של
"אני פה לבד בעולם הזה" של יחזקאל, כדי שתשפוך מידע, או שאולי
זה עלול להרוס והיא תתחיל עוד פעם לדבר על הכאבים שיש לה
ברגליים ותשכח מכל העניין. בסוף החלטתי לא להתערב ולתת לטבע
הנשי לעשות את שלו. אימא שלי וסבתא שלי החלו בחקירה
אינטנסיבית, הן היו עוצרות מדי פעם רק בשביל לנשום ולהצליב
עדויות. יחזקאל נשברה תחת הלחץ והבטיחה לבוא בשבת עם המיועדת
לאכול טביט.

יום שבת - טביט: יום שבת בבוקר אימא של וסבתא שלי התווכחו
ביניהן כמה עמבה מותר לי לשים בסביח. (אחרי הכול עד שכבר יוצא
משהו מיחזקאל אנחנו לא רוצים לפספס אותו על תקלות טכניות.)
השעה הייתה שתיים, המתח בעיצומו, השולחן ערוך. רוזה, שרה ויצחק
כבר הגיעו, הם תמיד מגיעים לפני הזמן, כדי שיוכלו להעביד את מי
שבא אחריהם, כאילו שהם עשו משהו. סבתא שלי אומרת שזה הרגל עוד
מעיראק. אני ואמא שלי היינו בחדר, היא עשתה לי חוט בלחיים
ואחרי זה הלכה לעזור במטבח. אני החלפתי את החולצה של הבית כנסת
למשהו קצת יותר אופנתי שאימא שלי קנתה לי מפרויליך במרכז.
פתאום נשמע צלצול בדלת.

הייתי צריך לחשוב מהר האם לצאת מהחדר כאילו עברתי במקרה בסביבה
או לרוץ לסלון ולשבת כדי שהיא תתאמץ לחפש אותי בין יצחק שרה
ורוזה. החלטתי לבחור באפשרות הראשונה. ברקע שמעתי את קולן של
הנשיקות של שרה השואבת ואת קולה של אימי קוראת לי ציון, ציון.
הרדאר של הבושות כמעט נשרף. חיכיתי קצת שתירגע כדי שאולי בכול
זאת אוכל להציל משהו מכניסת "במקרה עברתי בסביבה" , אבל אז
סבתא שלי ודודה שרה התחילו לצעוק איפה ציון, איפה ציון. הבנתי
שאין מה לעשות ואם אני לא רוצה שהמצב ידרדר יותר כדאי שאצא
מהחדר. עוד הצצה אחת במראה, חבל שלא סידרתי גבות, מאוחר מדי.
נכנסתי לסלון. כולם ישבו וחיכו לי, כאילו שפריד אל עתרש הגיע
להופעה בארץ. הסתכלתי, שרה, יצחק, רוזה, יחזקאל, אימא שלי, אבל
איפה היא? "סליחה" שמעתי קול חלוש מאחורי "תיזהר שלא תישרף".
היא הגיחה מאחורי עם סיר של טביט שהסתיר כמעט את כל פלג גופה
העליון. היא הייתה נמוכה ממני כמעט בראש בעלת גיזרה דקה. שיערה
הערמוני גלש מתוך מטפחת לבנה, עינייה הירוקות הבליחו מעורה
הצחור כעייני חתולה באישון הליל. היא רכנה אל השולחן והניחה את
סיר הטביט הלוהט על מזבח העץ. חשפה את גיזרתה הצרה והשברירית.
"אתם מוזמנם לשולחן" שפתיה הדקות נפשקו בחיוך רחב. כולם חייכו
איתה. פחות או יותר זו הייתה הפעם הראשונה שהבחנתי בו, אמנם
לקח לי קצת זמן להיות בטוח, אבל אט אט זה הלך והתגלה. מצאתי
אותו. לאחר כל כך הרבה זמו של חיפושים סוף לנדודיי.  
כמו אורה של גחלילית בסופת ברקים, הוא עמד שם במלוא הדרו,
כפתור "בוא ת'זיין אותי" אמיתי.

התיישבנו לאכול, היא התיישבה לידי. הייתי כל כך נבוך ומאושר
שכמעט לא הוצאתי מילה מהפה. בדיעבד זו אולי הייתה הטעות הגדולה
שלי, כי ברגע שיצחק התחיל לדבר על המחיר הגבוה של העגבניות
בשוק, הבנתי שכבר שוררת אנרכיה מוחלטת וכל אחד אומר מה שהוא
רוצה. "בצל סגול זה לא חריף, ציון אוכל אותו יום יום בלי כלום"
אימא שלי התחילה להשוויץ. "הוא למד בבי"ס חקלאי?" יחזקאל שאלה.
"מ'פתאום, ציון מלומד", סבתא שלי קפצה. "הוא עשה בגרות
בצ'רניחובסקי במכונאות", אימא שלי התערבה. הבנתי שאני חייב
לקחת קונטרול על העניינים, כי המצב יוצא מכלל שליטה. דבר ראשון
לחצתי לסבתא שלי על הכפתור "אף אחד לא מבשל כמוני" כדי שתתחיל
לדבר על עצמה קצת. אח"כ לחצתי לאימא שלי על הכפתור של -"את לא
עוזרת מספיק לסבתא", והיא התחילה לפנות צלחות מהשולחן. נשארה
דודה יחזקאל שיצחק לחץ לה בטעות על כפתור -"יחזקאל בעלי נפטר
ואני לבד בעולם", אותה השארתי שתמשיך לדבר על יחזקאל בעלה
המנוח.
בינתיים שרה שאלה את סבתא שלי מה התוכניות שלי לעתיד, שהדליק
לסבתא שלי את כפתור- "מה אני רוצה שיקרה לפני שאני מתה". הבנתי
שאני חייב ללחוץ מהר לשרה על כפתור "איזה כלבה דודה מוזלי",
כדי שתלחץ לסבתא שלי על כפתור- "מה את מתערבת את בכלל לא
מהמשפחה", לפני שסבתא מגיעה לקטע שהדבר האחרון שהיא רוצה לפני
שהיא תמות זה להיות בחתונה שלי. בעניין הזה פספסתי בשנייה,
למרות ששרה אמרה שדודה מוזלי כלבה וכבר שנה לא באה לבקר, רוזה
שאלה פתאום את אימא שלי למה אני כל כך רזה, ולחצה גם לאימא שלי
וגם לסבתא שלי על כפתור -"צריך לקחת אותו לרופא". בת זונה
הרוזה הזאת איך לא ספרתי אותה, מהר צריך ללחוץ ליצחק על כפתור
-"אני מרגיש לחץ בחזה", כדי שינטרל את אימא שלי וסבתא שלי,
שהתחילו לריב האם אני צריך ללכת קודם לרופא משפחה, או ישר
לבלינסון לבדיקות מקיפות. יצחק בינתיים ביקש כוס מים כי הוא
מרגיש סחרחורת, וסבתא שלי התחילה לנפנף לו עם מגבת מטבח מול
הפרצוף ולצעוק עליו שאסור לו לאכול מלח בגלל הלחץ דם, אבל אז
אימא שלי אמרה: "ציון תיקח אותו לבי"ח", ושרה שאלה: "איזה אוטו
יש לך?" בעוד אני מנסה להתחמק מהשאלה, יחזקאל נזכרה בבעלה
המנוח והתחילה לבכות, גם אני כמעט הצטרפתי אליה. כמו קובייה
הונגרית מחורבנת, איך שלא סובבתי ועל מה שלא לחצתי רק תקלות
חזרו על עצמן. ואז זה קרה. "אתה יכול למזוג לי אשכוליות
בבקשה?" בוא ת'זיין אותי שאלה אותי חלושות. בבת אחת השתרר שקט,
דממה. כולם הפנו את מבטם אלי. "בבקשה", פניי האדימו, ידי רעדה
בעוד אני מכופף את הבקבוק הכבד לכוון הכוס הגבוהה. "תודה",
לחייה האדימו. שפתיה האדומות מדדו לגימות קטנות של מיץ
אשכוליות, כולם הסתכלו. משסיימה השתחררה אנחת רווחה. "בדאלק"
יחזקאל פלטה.