הכרנו בצבא. היית בא מידי פעם לעזור לנו, החיילים, לסגור קצוות
ופינות, לפני ביקורת גדולה. המפקדים כבר חטפו עלינו קריזה כי
רוב היום שלנו עבר ב"ס'תלבט" וצחוקים. הרבה צחוקים ומעט מאוד
עבודה יעילה. כשאתה היית בא, אומנם הצחוקים והשטויות רק הכפילו
את עצמם, אבל אתה היית דמות יותר רצינית ואחראית ביננו
ה"שטותניקים". צחקנו המון, היית הבדרן שלנו, שינית לנו את
האוירה היומיומית, השיגרתית והמשעממת. כשאתה היית בא ידענו
שמשהו גדול מתקרב ו"המפקחים" רוצים שנתקתק עבודה.

יום אחד התחלנו להתקרב. אני לא ממש זוכרת איך זה קרה, אבל
התחלנו לדבר מעבר לצחוקים. עד אז הייתי "החיילת החדשה",
"הצעירה שעוברת חפיפה" או "המחליפה של...". סיפרתי לך על עצמי
ואתה סיפרת על עצמך ודיברנו כמכרים ותיקים. סיפרת הרבה על
בחורות שהכרת דרך האינטרנט ואני סיפרתי על אור,החבר הראשון
והמקסים שלי - "הטייס", כמו שאהבתי להתרברב בפני מי שרק
התעניין. ככה זה נמשך. פעם בכמה זמן היית בא ועוזר לנו
וביומיום החיים שלנו בצבא היו רגילים.

ואז הגיעה תקופה, לפני ביקורת ממש גדולה, שלאחריה יחליפו אותן:
את המפקדת המקסימה שלנו ואת הנגדת המכשפה, שהייתה בחופשת הריון
ובטח המליטה איזו מפלצת. אור גר משהו כמו עשרים דקות ממנו, אז
יום אחד, חשבתי לעצמי: "למה שאני לא אתפוס איתך טרמפ לכיוון
שלו? גם ככה הייתי רואה אותו רק בסופי שבוע או אפטרים במקרה
הזה...". אתה הסכמת מיד ונסענו. אור פגש אותנו שם, ביבנה
ונסענו אליו, כמתוכנן.

בפעם השנייה כשהחלטתי לקפוץ על המציאה, טעיתי ובגדול! שידרתי,
כמו שבנות תמיד אומרות אחרי אונס, לך משהו לא נכון כנראה. זה
מה שחשבתי אז. אבל אתה מצידך, ידעת את העובדות: ילדה שהיא
אפילו לא בת 19 בתחילת דרכה בצבא, מהופנטת מחברה הגדול ממנה
ב-3 שנים שהיה בקורס טיס והוא גם חתיך ובאה ממשפחה טובה. הכל
היה ורוד בשבילי. אבל בכל זאת בתור גבר, ממש חוצפן, המצאת לי
שהרכבת לכיוון האיזור של אור תהיה רק עוד מעל לשעה. "אין טעם
לחכות וגם לא אתן לך לחכות לבד", אמרת ואני חשבתי לעצמי: "הנה
גבר, הנה ג'נטלמן כמו שרק אמא שלי מספרת עליו" כשלא נראה שבאמת
קיים עוד אחד כזה.

"בואי נלך אליי, אני גר 5 דקות מפה, נהרוג את הזמן עד הרכבת
הבאה". כמובן שעניתי: "סבבה", בשיא הקלילות והביטחון שממש לא
אופיינים לי. הגענו אליו. עיר זרה, סביבה זרה, בית שמעולם לא
הייתי בו. נכנסנו לחדר, ראינו טלויזיה והוא שם שירים במחשב.
לפתע, דממה. אני מרגישה לא שייכת, אז אמרתי: "יאללה בוא נזוז
שאני לא אאחר...". הוא קם מהכסא של המחשב, שעד עכשיו התאים לו
מאוד - רחוק ממני ולא מאיים ועבר לשבת לידי. הרגישתי את הלחיים
שלי בוערות ומתחילה להרגיש חום לא רצוני בכל הגוף. לא יודעת מה
לעשות עם עצמי, לא חשבתי על כלום. יותר נכון ניסתי לחשוב על
אור המקסים שאני אמורה לראות בקרוב.

אמרת לי: "בואי, תתקרבי קצת, שבי עליי...". אני, בביישנות,
אמרתי: "עזוב, לא מתאים" אבל אתה המשכת וניסיתי לגעת בי קצת,
תחילה ברגל. נלחצתי, אבל השתדלתי להישאר אדישה. שוב אמרתי:
"בוא נלך", כאילו כלום לא קרה, אבל בפנים חשבתי כבר על דרכים
להימלט. נזכרתי בסרטים שראיתי ובסיפורים שקראתי. הסתכלתי סביב:
חלון ודלת. האם לצעוק?! מה לעשות ?! איכשהוא נחלצתי
מזרועותייו, מכפות ידייך המזיעות, ונעמדתי. עכשיו אני ממש
התעקשתי ללכת, עדיין בנימוס, אבל  אתה אמרת: "רק חיבוק",
וחייכת חיוך תמים. אני כעושה טובה, מחבקת ואתה התנשפת כמו חיה,
כמי שחזר ממסע טרף של סקס פרוע. רציתי לברוח ואתה בסופו של דבר
התייאשת.
לבסוף גם הוספתי: "חבר שלי לא יאהב את מה שקרה פה אם הוא
יידע".

אלו היו 5 דקות, שנראו לי כמו נצח. הוא הסיע אותי לרכבת,
המחשבות התרוצצו ואני נלחצת מהן. הכל עובר לי בראש: "איך הגעתי
למצב כזה?", "למה לא עשיתי משהו?", "איך אני נוסעת איתך
עכשיו?" ו"רק שלא יחטוף אותי, שלא יאבד שליטה". בסוף, כשהגענו
לרכבת, אמרתי תודה יפה אבל הוא התעקש להמתין איתי עד שהרכבת
תיכנס לרציף. ניסיתי לנפנף אותך שוב בעדינות ואמרתי: "אתה לא
חייב לחכות איתי, זה בסדר", אבל בפנים הייתי מתה שתעוף משם.
נגעלתי מהפנים שלו. מבן-אדם שהיה הכי קליל ומצחיק הפך לחיה,
אדם שבא לטרף. והוא מצידו, שוב מחבק ולוחש לי באוזן: "את יודעת
שאני מת עלייך ולא התכוונתי לשום דבר רע, נכון?", ככה בשיא
התמימות. אני רק מהנהנת, אבל בעצם שומעת הכול חוץ ממנו:
צלצולים, אנשים ורעש של רכבות.

סוף כל סוף הרכבת הגיעה. 5 הדקות האלה נראו לי כמו שעות. הגעתי
לאור, בדרך עוד "זכיתי" לטלפון ממנו כששוב הוא מנסה להסביר לי
ששום דבר לא קרה, כמו שמסבירים לילדה קטנה או מפגרת. כל
הציפייה לראות את אור אחרי שבוע שלא התראינו ירדה לאחר המקרה,
אז תירצתי שאני עייפה והוא הניח לי. אור לא התכוון לתת לי
לישון סתם ככה, הוא היה בחור כיפי, ספונטני. אז עברו כמה שעות
והוא אומר לי: "יאללה כנסי לאוטו, נוסעים לים", שהיה המקום הכי
אהוב עליו בעולם. הקמנו אוהל, הוא הוציא יין וכוסות וניגן
בחליל כבדיחה והיה כ"כ פשוט ומדהים. הוא רצה שנהיה ביחד באוהל,
אבל לא יכלתי, זה העיק עליי. לפתע, השתיקה נפערה, הרגשתי שאני
חייבת להגיד משהו שיפצה. אז אמרתי שנגעו בי ללא הסכמתי, בדרך
הכי פשוטה ותמימה שנותרה לי. אור נבהל ורצה תשובות ופחדתי.
פחדתי מהתגובות שלו והוא התחיל לחטט ולנבור, הפציץ בשאלות, לקח
ממני טלפונים: של המפקד ושל ההורים. בסוף סיפרתי לו, רק בתנאי
שלא יילך עם זה הלאה כל עוד אני בסערה. לא החלטתי איך אני רוצה
לטפל בעניין. אור, כבן-אדם שקול ומתוכנן, רצה שאני אספר לכל
הגורמים, שישפטו אותו ויענישו בהתאם, ממש כמו שראיתי בסרטים.
אבל במציאות שלי, הייתי הרבה יותר תמימה וילדותית ולא הסכמתי,
עד לפיצוץ.

אור היה מציק מידי יום בשאלות: "סיפרת?", "אמרת?", "גילית?"
והתשובות כמובן היו שליליות ומתחמקות. רציתי לעבור הלאה,
להדחיק, לא לחשוב על זה ולא לעלות את זה לעולם. יום אחד,
כשישבנו אצלי בגינה, אור החליט שזהו, נמאס לו ואם אני עכשיו לא
מספרת להורים שלי, הוא יעשה את זה. כמובן שלא הסכמתי והלב שלי
דפק כמו אחרי ריצת מרתון כשאור פתח את הדלת וקרא להורים שלי.
אמרתי לו בבקשה, שלא יעשה את זה. התחננתי, אבל הוא לא הקשיב,
כמו שאני לא הקשבתי אליו באותו היום לפני הרכבת. לא הסכמתי
להיות שם כשהחבר שלי מספר להורים שלי שכמעט נאנסתי, אז ברחתי,
עליתי למעלה לחדר שלי. ההורים שלי שלא ידעו מכלום, חשבו שמדובר
בהריון. התחלתי לסדר את החדר בקדחתנות למרות אני הבן-אדם הכי
מבולגן שיש - עד שלא מכריחים אותי אני לא מסדרת. הסדר לעולם לא
בא ממני, אבל רציתי להעסיק את עצמי ולא במחשבות. תוך כדי מירוץ
הקיפולי בגדים, אני קולטת את אור בכניסה לחדר שלי. עומד שם
בכניסה מפוחד, יותר ממני. הייתה שתיקה, הוא הצטער, ביקש סליחה
ופחד מזה שאני לא אסכים לדבר איתו לעולם אחרי מה שהוא הרגע
עשה. הרגעתי אותו מהר מאוד ואמרתי לו שבחיים אני לא אוכל לכעוס
עליו בצורה כזאת.
זאת הייתה הפעם הראשונה, בחיי, שראיתי דמעות בעיניים של גבר.