השולחן המשולש עמד בפינה השמאלית באולם 5. ארבעתם ישבו סביבו,
כל אחד מתרכז בעוגה שלו. עוגת לימון עם קצפת. כל יום נתנו להם
עוגה אחרת, אבל מעולם לא קיבלו עוגת לימון, שלא לדבר על קצפת.
"אתם חושבים שזה מסוכן?" שמחה הפר את הדממה. הם הסתכלו בו,
ושוב בעוגה, והמשיכו לשתוק. "אני חושב שכדאי שנשלח את זה
חזרה", המשיך שמחה. "חזרה?!" נזדעקו שלושתם. מעולם לא שלחו
משהו חזרה. אבל עד היום הכל היה פשוט ונוח - שוקולד, תפוזים,
גבינה. אבל הלימון הזה, פתאום, סתם כך. הם פשוט לא ידעו
להתמודד עם זה. הם גם לא כל כך רצו.
"אולי אם נעצום עיניים זה ייעלם", הציעה. הם ניסו. לרגע כמעט
והצליחו, אבל כשפקחו שוב עיניים צצו העוגות וחזרו.
שמשון כמעט בכה, ראובן התחיל לצרוח. "תפסיק", היא אמרה לו. הוא
הפסיק לצרוח ונכנס מתחת לשולחן.
"איך באמת שולחים חזרה?" תהתה בינה לבין עצמה. היא ניסתה לחשוב
על זה הרבה, מעולם לא ראתה מישהו שולח משהו חזרה, ובעצם גם לא
להיפך. בסוף הגיעה למסקנה ואמרה: "אין ברירה, צריך להעלים את
זה איכשהו".
כולם שתקו.
ואז, ראובן יצא מתחת לשולחן, נעמד על הכסא, וקפץ על העוגה שלו.
העוגה עפה לכל הכיוונים ובצלחת נשארו רק פירורים. שמשון הפסיק
לבכות וחייך. "זה הצליח!"
אחד אחד נעמדו על הכיסאות וקפצו על העוגות שלהם. אח"כ התיישבו
בהקלה חזרה על הכיסאות.
"נקווה שמחר תהיה עוגת שוקולד", אמרה, השלושה הנהנו בהסכמה.