מריה חוסה בחסות החשיכה ומעשנת סגריות בשרשרת
ישלה בית ובטחון וחום, אבל יותר נכון לה פה
והיא אומרת לניידת שעוברת שהיא כבר הולכת
ורוצה לומר לעצמה שהיא הולכת למקום אחר,
שתמיד יהיה מקום אחר ללכת אליו.
מריה נוגעת בגדרות ובבורות ובגבולות
המים שישתו מחר האנשים חולפים עכשיו בין אצבעותיה
והיא חושבת שמעולם לא היה לה קשר אנושי כזה חזק עם מישהו
והיא מייחלת ליום בו מישהו ייגע בה ככה,
ונרתעת.
פסיעותיה על האבנים הללו, בקושי נשמעים
כאשר היא מעבירה את נוכחותה למדרכה אחרת
לנסות את מזלה,
בדמיונה כל רגע נולד יום חדש
היא תמיד תוכל להיות איפשהו, משהו.
מריה מתעתעת
גם נשימתה בקושי נשמעת
והיא מתחבטת בין ייאוש גדול לתקווה זהירה
בוחרת בקפידה ובבררנות את רגעי השלוה
ומריה לא בוכה
היא רק רוצה לראות את הזריחה
פניה חוורים, מבטה נודד לרגע וחוזר בעקשנות לאותה נקודה
היא רוצה לראות את השמש עולה, בחשיכה
ולמריה יש את השמש בפנים,
על כל פנים.