הוא אמר לי שלא הבין.
הוא ביקש ממני להסביר לו את העניין ההוא שניסיתי להסביר לו.
חמש פעמים והוא עדיין חשב שאני צוחקת איתו. למה אני דווקא
צריכה לעזור לו? מי הוא בשבילי? סתם עוד נרקומן בגמילה. תמיד
אני מקבלת את הכי מפגרים.
קודם אוטיסטים ועכשיו מסוממים? מה השלב הבא? דובים?
די כבר. אני רוצה לעזוב את המקום הזה.
דורכים עלי פה כמו על סיגריה משומשת.
איך בא לי סיגריה.
אבל אני לא יכולה. הפסקת הקפה עוד שעה ורבע ועד אז אני תקועה
עם האידיוט. "למה אני צריכה להיות עם האידיוטים?" כל הזמן אני
שואלת את ה"מנג'ר". תמיד הוא עונה לי ש"עזרה למסומם אחד, או
לדיסלקט אחד, תמיד מובילה בסופו של דבר לעולם טוב יותר". יה,
רייט. תנסה אתה לחיות בעולם כזה כאשר סדר היום שלך הוא: א)
טיפול באוטיסט עם בעיות שמיעה; ב)טיפול בעיוור שהוא גידם. ג)
טיפול בנרקומן עם עבר מפוקפק  + תיק על רצח ממדרגה ראשונה.
הנרצחים: הורי הרוצח...
זה מטורף. זאת הפעם האחרונה שאני מסבירה לו איך פותרים משוואה
ריבועית. ולחשוב שאחרי אלגברה הוא צריך ללמוד את כל ההגדרות של
המקבילית, כי אני צריכה לבחון אותו בעוד יומיים, בפגישה הבאה.
לא שזה יעזור, כי היום הבוחן שלו היה על הפנים. מה זה כבר
משנה. עוד שעה ורבע אני עפה מפה. לסיגריה. עוד 4 חודשים וחצי
אני עפה מפה לתמיד. עם תעודות כמו שלי, מעבידים יתחננו על
הברכיים שאני אעבוד אצלם.
זה מוזר.
כאילו פתאום אני כבר לא רוצה לעזוב.
הוא הבין איך פותרים את המשוואה! אולי בכל זאת אאריך את הכהונה
שלי במספר חודשים נוספים, עד שתומר, החמור הזה שיושב פה, ילמד
משהו אחר פרט ללגלוג על החירש-אילם שיושב משמאלו.

אני חושבת שהמנג'ר צדק.
אולי באמת בעזרה שלי למסומם האחד הזה, ילד קטן לא יחשף לסמים
שתומר היה מוכר לו אילולא הגיע לכאן.
רק תחשבו כמה מסוממים לעתיד הצלחתי להציל.

"לילה טוב לכל המאזינים, השעה 24:00. כרגע הגיע אלינו דיווח
ממשטרת מחוז ת"א שאישה כבת 28, פסיכיאטרית ומטפלת באנשים בעלי
מצוקות שונות במקצועה, נורתה בידי נרקומן לשעבר המוכר למשטרה
היטב. כרגע היא מאושפזת במצב אנוש. סליחה, עדכון, לפני דקה
לערך הרופאים קבעו את מותה. יהי זכרה ברוך."