[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני עומד מולה, מסתכל עליה, ביופי המושלם שלה.
אני מרגיש שאם אני אגע בה, היא תתמוגג כבבועה של מים.
נדהם, נפעם, אני מתקרב אליה, כמעט נוגע אבל לא.
לוחש על אזנה את המלים האלה שהביאו לכל כך הרבה סבל, אני מתרחק
ממנה, מסתכל עליה שוב, היא עדיין שם, כמו אלה, כמו חלום שלא
יוכל להתגשם לעולם, כמו חלום שהתגשם כמעט
אני עומד מולה, מסתכל עליה, מנסה למצוא פגם ביופי המושלם כל
כך, ונכשל, כמו שהיה ברור מההתחלה
אני מקשיב ושומע את הלמות ליבי, את נשימתי, אני שומע מהלומות
כבדות בתוך ראשי, בין אזני, הדם רץ בעורקי במהירות בלתי נתפשת,
והכל בגלל שהיא נמצאת איתי באותו החדר.
אני שובר את הדממה בנשיפת אוויר חדה, כמעט קורע את האוויר
מהריאות בכח
אני מתקרב אליה שוב, הפעם ביד מושטת לפנים, כהלך במדבר המשתוקק
למים, אני משתוקק למגע, היא מושיטה אלי יד בחזרה ואני אומר לה
"לא, תני לי לגעת בך, רק נגיעה קטנה, אם זה ייכאב תגידי לי
ואני אפסיק".
אני נוגע בה באצבעי, מרגיש את חום גופה עובר אלי, נשימתה
נעתקת, אני ממשיך ללחוץ בעדינות, פרץ של אור אדום עוטף את
אצבעי, היא חורקת שיניים כמנסה להתעלם מהתחושה, לחיצה קטנה
נוספת והאור האדום הופך לכחול והוא עוטף כעט את כל זרועי,
דמעות עולות בעיניה והיא ממשיכה לחרוק שיניים, אני לוחץ עוד
קצת ופרץ של אור לבן יוצא מנקודת המגע שלי, היא צורחת, אני
מרגיש את הכאב שלה בכל נימי נפשי, כאב משחרר, כאב של פריצת
דלתות של כלא, אני מנסה להתרחק אבל עכשיו היא מושכת אותי אליה,
קרוב יותר ויותר, אנחנו צמודים עכשיו, הבגדים שלנו נעלמו כאילו
מעולם לא היו, צמודים, היא מחבקת אותי, מושכת אותי לתוכה, האור
שלה עוטף אותי, קורע אותי מבפנים, שורף, כואב, מרפא, אני מציף
את עצמי באפלה, נוגד את האור שלה, אנחנו שתי שמשות מחוברות,
אחת שחורה ואחת לבנה, אחת בולעת את האור השניה בוראת אותו
מחדש
אנחנו מאוחדים, בוראים את העולם, היא מושכת אותי לתוכה, אוהבת
אותי, מחזיקה אותי בכח, צועקת מעונג, נאנחת, מכאיבה לי בידייה,
קורעת מבשרי, מושכת אותי לתוכה, אנחנו מגיעים לשיא ביחד,
נשרפים, בדל של נר כבוי, החיים לאט לאט עוזבים אותנו, העולם
מקבל עומק ומימד, אנחנו רק עוד שני אנשים שעומדים עירומים
ומחובקים על כר של דשא אין סופי.
נשכבים על הצד, מחובקים, אוהבים, שעת בין הערביים עוטפת אותנו
באורות עמומים וצללים אפורים, "בראנו חיים", "יצרנו עולם",
"נוכל לחיות עכשיו?", "אולי".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גדולי המוחות
בכל הדורות תהו
והתחבטו בשאלת
הזהות העצמית

ואני, מי אני,
מה אני


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/8/01 11:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ריאן סיריאם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה