"בוקר טוב, פתית אש יקר שלי, הגיע זמן לקום. היום הגדול הגיע.
היום טקס יריקת האש."
הדרקון הקטן פקח עין תורנית והציץ לראות מה מקור ההפרעה לשינה
המתוקה. כמו בכל בוקר הוא לא ממש הבין למה צריך להתנגד לרצונות
הטבעיים של הגוף ולנער אותו מהשינה, שהוא כל כך תאב להישאר
חבוק בה עוד כמה שעות. אך במקביל קלט חלקו האחר את משמעות
הקימה הבוקר: "טקס יריקת האש!" הרי לזה הוא מתאמן ומצפה בכל
השנתיים האחרונות. להצליח סופסוף לעשות את מה שנראה שבא לכולם
כל כך בקלות. טוב, לא לכולם, אבל בהחלט לכל אלה שהוא רוצה
להיות כמותם.
"הי! הי! הי! מה שלום הילד המתוק שלי? אז הנה הבוקר הגדול
מגיע! אני כל כך מתרגש, לא עצמתי עין כל הלילה....." מי שלא
מכיר את המשפחה לא יבין איך החמור הפטפטן והאנרגטי שנכנס כרגע
לחדר קשור לאידיליה המשפחתית שנדמה היה שביקרה פה לפני דקה.
"אוף! אבא, אתה חייב לקשקש כל כך הרבה על הבוקר?" אמר הדרקון
הקטן, שבעצם היה כבר גדול במידותיו מאביו, וכיסה את פניו
בשמיכה.
"אוקיי, אוקיי, שתקתי. יהיה לנו מספיק זמן לקשקש כל היום."
הדרקון הקטן קפץ מהמיטה: "מה זה היה? מה כל היום? אתה לא
מתכוון לבוא איתי לטקס, נכון?"
"בוודאי שאני כן, כל האבות באים." אמר החמור והוא כבר בדרכו
למטבח להכין מטעמים לכל היום.
"אבל הם דרק... אוף, אמא, למה?"
"למה מה? חמודי?"
"למה הוא חייב לבוא? מה יש לו לעשות שם?"
"די מתוק, אתה יודע שאבא שלך מאוד אוהב וגאה בך, והוא רוצה
לחלוק איתך את הרגע הגדול שלך יחד עם כל חבריך ואביהם. היית
מעדיף להיות לבד שם? ללא אב? אני חושבת שזה יהיה לך עצוב
מאוד."
הדרקון הקטן מלמל עוד כמה מלמולים חסרי פשר וקם ללא חשק
להתארגן.

היה זה יום מושלם לטקס יריקות האש. השמיים קדרו בעננים אפורים
המאיימים להטיל את תכולתם בכל רגע, הדרך הטובה ביותר להתמודדות
עם תאונות בטקסים כגון זה. הגשם לא יפריע לדרקונים הבלתי
מנוסים לפלוט את הלהבות, אך ימנע מהן לנסות להתפשט לכל היער
הקסום.

החמור הגיע לקרחת היער בהליכתו המתנודדת והשחצנית משהו כשהוא
לא מפסיק לפטפט עם כל מי שנקרה בדרכו על משמעות היום הגדול הזה
עבורו. אחריו נשרך בנו כשהוא משפיל מבטו ונמנע מלפגוש את מבטי
חבריו הלועגים הנעוצים בחמור הקפצן.

"מה קרה שאתה כל כך עצוב?" נשמע לחש רך לצידו. הוא ידע שזו
היא, כל כך קיווה שהיא לא תגיע היום ומאידך כל כך שמח לשמוע את
קולה. הדרקונית היפה ביותר בכיתתו, והיא חברה שלו! "אל תחשוש
אני בטוחה שתצליח לירוק אש רחוק יותר מכולם."
"אני אולי כן, אך מה יהיה בתחרות עם האבות?!" מלמל בלחש חזרה.
"אל תדאג, אני בטוחה שאף אחד לא באמת יצפה שהוא יתחרה איתם.
הוא הרי..."
"בדיוק! למה הוא היה צריך להגיע בכלל. ובכלל אמא הייתה יכולה
להיענות לחיזוריו של הדרקון הסגול שלא התייאש בכל השנים שהיא
שמרה על הנסיכה פיונה במגדל. והבטיח לה לחכות לה אפילו עוד אלף
שנה אם רק תסכים. אבל היא? לא! חמור! נו, באמת!"
"די, הוא מקסים אתה לא צריך לכעוס עליו כך. תראה איך הדרקון
הסגול מתנהג לתאומים שלו. כל הזמן הוא צועק עליהם, מטפטף להם
איזה כישלון הם ולא מפסיק ללעוג להם לעיני כולם. היית רוצה אבא
כזה במקום האבא האוהב והמעריץ שלך?"
"אני ..."
לפני שהספיק לענות את תשובתו נשמעו קולות המנחה הרועמים
וקוראים לכולם להתאסף לתחילת התחרות.

התחרות כבר ממש בסופה. שני המתמודדים שנותרו בתחרות הם הדרקון
הקטן ודרקון סגול בן גילו.
את שניהם ליוו אבותיהם לעמדת הירי המכרעת.
"תכניס את הבטן חזק לפני שאתה יורה, רק כך אולי תצליח להגיע
רחוק. ראית איך אחיך יורה? תלמד ממנו. שניכם לא-יוצלחים, איך
הוא השתעל בדיוק בשנייה האחרונה. הרי הוא יכול היה לעבור את
כולם פה. אתה לא יכול לבייש אותנו. אתה חייב לנצח. ועוד נגד בן
הכלאיים הזה. תזקוף את הראש, תרים את הזנב..." השאגות האלה
נשמעו גבוה מעל ראשם של הדרקונים הקטנים ובקעו מפיו של דרקון
סגול ענק שהטיל צל על כל קרחת היער וכוונו לאוזני הדרקון הסגול
הצעיר.
לידם צעדו החמור, שמזה זמן רב לא נשמע שותק לפרק זמן כה ארוך,
והדרקון הקטן.

בעוד הדרקונים הקטנים מתמקמים לירוק את יריקת האש האחרונה ניגש
החמור למרכז הרחבה וביקש מהשופט מספר דקות ביחידות עם בנו.
השופט נעץ בו מבט המום ומאיים אך לא הצליח להעלות במוחו שום
טיעון למה לא לעשות כן, פרט לעובדה השולית שלא היה כדבר הזה
במשך כל חמשת אלפי השנים שהוא מנחה את התחרות.

"אני חייב להתוודות. כשאמא הייתה בהריון מאוד קיוויתי במשך כל
ההיריון שתצא יותר חמור מדרקון." דוק של דמעות ציעף את עיני
הדרקון הקטן "רגע, לא סיימתי." אמר החמור והניח על קשקשיו
המדהימים של הדרקון טלף אוהב "ברגע שיצאת, ידעתי, זה ממש לא
משנה איך תיראה. חמור, דרקון או עוג, תמיד תהיה הבן שלי. פרי
אהבתם של אימך היקרה ושלי. בעצם אם היית יוצא עוג זו הייתה קצת
בעיה, כי הייתי צריך לברר כמה דברים עם שרק..."
"אבא!"
"סליחה, סליחה! נסחפתי כרגיל. מה שאני רוצה להגיד זה שזה יהיה
מאוד נחמד לנצח בתחרות אבל ממש לא ישנה כהוא זה את האהבה
העצומה שאני חש אליך, ותמיד אחוש. טוב תמיד זה מושג יחסי, מתי
שהוא בטח ניאסף לאבותינו. מעניין מאיפה בא המושג ניאסף
לאבותינו, הרי..."
"אבא!"
"סליחה. אני אוהב אותך! יותר מאשר את עצמי! אתה בשר מבשרי ושום
דבר שבעולם לא ישנה זאת!"
החמור הקטן התרומם כמעה כדי להעניק לבנו חיבוק חם ואוהב שהתקבל
בברכה על ידי הדרקון הקטן שעטף אותו בכנפיו.

בבית הקטן במרכז הביצה חיכתה אמא דרקונית לשובם של אהובה ובנה
בעודה כוססת במרץ את קצות כנפיה.
היא חששה ממה שיכול לקרות שם. הדאגה לטינתו של בנה היקר לאביו
אהובה הציקה לה מאוד, אך היא חשה שאין בידה את הכלים לשבור את
החיץ הזה בניהם. הם יצטרכו לעשות זאת בעצמם.

"אמא, הגענו..."
"היית צריכה לראות אותו שם, זה פשוט לא יאמן, אפילו זקני
הדרקונים לא ראו דרקון כל כך צעיר יורק לכזה מרחק..."
האם ובנה העיפו מבט אוהב האחד בשני ולאחר מכן בחמור המכרכר
סביבם ומספר את האירוע לפרטים, עם קצת הגזמות... שלא ישעמם.

מוסר השכל:
מה שאתה היום, לטובה ולרעה, התחיל בנביטת הזרע שלך שם, בבית.
גם אם הם לא בדיוק מה שהיית רוצה, הם עדיין השורשים שלך.
קבל אותם! אהוב אותם!
הם חלק ממך... תמיד!