אני רוצה שתבקשי ממני סליחה.
אמיתית כזאת ומבוישת, סליחה שבאה מידיעה כמה פגעת בי במכוון,
מודעת לרוע שיצא ממך בלי תקנה והסברים, סליחה שרוצה לפתוח דף
חדש.
אני רוצה שתבקשי ממני סליחה.
אמיתית כזאת, ומכל הלב. סליחה שלמה,
שתסבירי גם על מה הסליחה, בדיוק,
שיהיה לך קשה. קשה כמו שלי היה קשה בכמה חודשים האחרונים להיות
בקרבת מקום אליך.
קשה כמו שהיה לי לעבור לידך בלי שתגידי לי שלום.
קשה כמו שהיה לי לשאת את  המבטים שלך לכיוון שלי, מבטים שראיתי
בהם רוע ושנאה לא מובנת.

לא מגיע לך שגם הסליחה אלי תבוא לך בקלות.
אני רוצה שיהיה לך קשה לבקש אותה.
ותעשי המון חזרות לפני זה, תתרגשי קצת, ותפחדי הרבה, ולא תדעי
לאיזה תגובה לצפות ממני.
טוב, אולי קצת הגזמתי, זו הרי אני, ולמרות הכל משהו בי עדיין
רוצה, משום מה, להאמין שאת קצת מכירה אותי, ואם ככה אז התגובות
שלי צפויות כמעט לחלוטין.
טוב, אז שתדעי לצפות בערך את התגובה שלי, אבל עדיין, שיהיה בך
החשש הזה שאני אסתכל בך במבט קר ואגיד לך שאולי, אולי אני אסלח
לך... אולי... איזה מילה. אולי כמו שאז כתבת לי.
אני רוצה שיהיה בך החשש להיפגע עד כדי כאב עצום,
שיהיה בך החשש להישאר בלי מילים להגיד לי.
אותו החשש שהיה לי כלפיך, ומימשת אותו באכזריות.

אני רוצה שתראי אותי בתור מישהי המתלבטת... למרות שאני לא.
שתחשבי שאני לא בטוחה שאני רוצה לסלוח לך,
שלא תרגישי שגם זה בא לך בקלות. למרות שזה שוב נכון, אז מה?!
אני רוצה שלא תהי בטוחה.
רוצה שתהססי, תרגישי רע עם עצמך, תביני סוף סוף כמה לא אנושית
הייתה ההתנהגות שלך,
תשכילי להבין עד כמה תינוקית היית, ולא בוגרת כפי שאת
וחברותייך החדשות מתימרות להיות.

אני רוצה שתבקשי סליחה.
הנובעת מהבנה, אמיתית וכנה לחלוטין שמגיעה לי הסליחה הזאת.
הבנה שלמה, ברורה וחדה כתער כי למדת לקח ממעשייך השפלים.
אומנם, בלמידתך הארוכה פגעת ללא הכר,
רמסת את ביטחונם של אהובייך הישנים, והתעלמת מהרגשות של חלק
מהסובבים אותך, אבל לפחות אוכל להתנחם בעובדה היבשה שזה לא
יקרה לאנשים בהם תפגשי אחרי.

אני מנסה לחשוב האם אסלח לך ביום בו תבקשי סליחה (משהו בי רוצה
להאמין שאכן יבוא יום כזה) ויודעת שאסלח, השאלה היא אם אשכח את
מעללייך הפוגעים. ועל זה התשובה ברורה...
ישקר מי שיגיד שהוא שוכח כאלו דברים.
זה פשוט לא אפשרי, אין יכול אדם להיפגע בצורה עמוקה כל כך מצד
אחד מקרוביו ולשכוח את העניין כאילו לא היה. יש אנשים השומרים
טינה יותר, וכאלו כמובן השומרים פחות, הרי גם העניין הזה יחסי
כמובן, אבל  משהו בי יודע בוודאות מוחלטת שאני נימנת,
לצערי(?!), דווקא עם אלו השומרים פחות מדי...
לא אשקר ואגיד שאשכח, אך משום מה אדע להבליג על הדברים ולהמשיך
הלאה מסיבה לא ברורה.
אולי זוהי בגרות, או אולי אופיי היכול להראות כחלש לעין אחת
ולעין אחרת כחזק דווקא,
כל אלו לא ממש משנים לי.

אני רוצה שתבקשי ממני סליחה.
יודעת שאסלח לך.
אולי מתוך הבנה, אולי מתוך נוחות מסוימת, אולי כי אני כל כך
סובלת מהברוגז הילדותי והמעיק שכפית עלי בלי לשאול אם זה מה
שאני רוצה, ואולי... אולי כי משהו בי עדיין אוהב אותך.
לא כמו פעם ילדה, אני מצטערת, פגעת בי יותר מדי, לעיתים אני
מגניבה מבט אלכסוני לעינייך ומנסה להבין מאיפה בא כל הרוע הזה
אלי. תמוה בעייני הרוע שבאנשים, אני לא מבינה אותו ואינני רוצה
להבין אותו לעולם.
לא אפריז ואומר שאני שלמה עם עצמי, אני רחוקה מזה כמרחק שנות
אור רבות, ובכל זאת יש בי צדדים מסוימים איתם אני שלמה. אחד
מהם היא העובדה, שאני לא מסוגלת להרע בכוונה לאף אדם. חייכתי
אל עצמי בסיפוק מסוים כשהבנתי, שלי לעולם לא יהיה מבט רע
בעייני.

מצד שני, כמו תמיד, הרוע שלך הוא המוביל אותך לאיפה שאת,
לנקודת העליונות שיצרת כנגדי.
הרוע שלך, בשילוב הרוע החכם כל כך שלה, הצליח לדחוק אותי לפינה
גם כשניסיתי בכל כוחי לעמוד מולכן - כאילו חזקה.

אומרים שהחיים מסתובבים... כמו גלגל... פעם למטה ופעם למעלה.
אני רוצה להאמין שאין בי יצר נקמנות כזה גדול... ובכל זאת משהו
בי מייחל ליום בו אהיה אני למעלה, בנקודת עליונות מעליך. רוצה
להאמין שיבוא יום ותזדקקי לי בדבר מה, ויודעת שאעזור לך.
כן... למרות הכול...
יבואו חכמים ויגידו שאני פריירית, ממש טיפשה, חסרת אופי
יצעקו... ואני, בראייתי השונה, התמימה אולי, אהיה היחידה שאדע
שאני לא חסרת אופי, ואולי אפילו בעלת אופי חזק יותר מכל
הצועקים גם יחד.
יש לי אופי. והוא אפילו די טוב... וערכיי המצפוניים, המוסריים
אולי יתר על המידה, בהשוואה לחוסר מוסריות כלל מצידך, יגרמו לי
להראות לך עד כמה רעה את וכמה טובה אני.

כשאיחלתי לך שנה טובה, אני לא בטוחה שהיא הייתה מכל הלב, אני
לא מאחלת רע לאף אחד, לא לך ולא למשפיעה עליך שוודאי מאחלת לי
רע בפה מלא, אבל לא בטוחה שאני רוצה שיהיה לך טוב לגמרי.
בהכרה כנה, בוודוי אמיתי עם עצמי אודה כי אם ימשיך להיות לך
טוב, לעולם לא תשימי לב עד כמה רע את גורמת לי.

אני רוצה שתתעוררי, תסתכלי מה ולמה, ואיך נוצר המצב המביש
ששורר בינינו כבר יותר מ-3 חודשים,
תבקשי סליחה ותפסיקי לחשוב רק על עצמך.
משהו בי אומר לי שזה לא יקרה.
משהו בי אומר לי שבמקום זה אולי אני סוף סוף אפסיק לייחס לך
ולפוגעים האחרים בי כל כך הרבה משמעות.
משהו בי אומר לי, שגם זה לא יקרה, קול קטן לוחש לי שזה אופיי,
הבעייתי לא מעט, ושזה ימעט אולי שאתבגר קצת.

כל אדם הוא אגואיסט במידה מסוימת, כל אדם חושב קודם כל על
עצמו, השאלה היא עד כמה.
השכלתי להבין שאני חושבת על עצמי פחות, השכלתי באותה מידה
להבין שאת חושבת על עצמך הרבה יותר.

אני רוצה שתבקשי ממני סליחה.