תמיד היו אומרים לה, שסופרים אמיתיים כותבים ברגעים הקשים של
החיים שלהם. ברגעים המלנכוליים האלה, בהם הדיכאון והעצבות
מביאים לכתיבה עגמומית, אך גאונית, בעלת אספקטים מדוייקים על
הקיום האווילי של האדם על הפלנטה. היא לעומת זאת, כתבה דווקא
בנקודות העליזות יותר של חייה; לאחר ארוחה דשנה, או לאחר סקס
טוב, או בזמן שברקע מתנגנים האלבומים האהובים עליה. כל מה שהיא
הייתה צריכה היה שחיוך קל שבקלים יפציע, והכתיבה הייתה זורמת
ממנה אל תוך המחשב הנישא ששמרה תמיד קרוב אליה. לרוב היא הייתה
מכרסמת בהנאה עוגת נפוליאון, שנדמה שמעולם לא פסקה להיות קיימת
במקרר, ומפזרת פירורים על כל סביבתה, וגם בינות הלחצנים
שבמקלדת. אם היית חולף על פניה בזמן שהייתה ישובה מול המסך,
היית יכול לראות שהם קורנים מעונג. לעיתים, כשהייתה כותבת על
מהפיכות בעולם ועל עוני ואבטלה, היו זולגות לה דמעות אושר
זעירות, והיא הייתה מלקקת את אבקת הסוכר שנותרה בצלחת באושר
צרוף, ויורה למקלדת מילים כבדות כמו מצוקה, אנרכיזם, תסכול
ואבדון. אך אלה היו רק מילים בשבילה. כפי שהיא כתבה על שגיונות
האדם הקטן בעולם הגדול והמנוכר, היא יכלה לתאר בפרוטרוט את
תענוגות העולם, ואת היופי של כל יצור חי, משורשיו של עץ הבאובב
עד לקימוריה של אישה בשלה. אוצר המילים שלה היה גדוש, והמשפטים
שלה תמיד היו נכונים תחבירית. היא הייתה מקפידה על פיסוק נכון,
והייתה טוענת שהפסיקים הם בשבילה כמו המלח בשביל השף. את
היצירות שלה היו אנשים קוראים בהשתהות, והיו משוחחים עליהן
במשך שעות ארוכות. אלה שהבינו על מה היא כתבה, היו טוענים
שהזדהו איתה, ואלה שעוד המשיכו לתהות על משמעותה הנסתרת של
היצירה, היו סבורים שיצירותיה גאוניות מכדי להבינן. חקיינים
היו לה לרוב, אך היא נטתה לפסולם בבוז לגלגני ומעט משועשע. לה
היה קסם מיוחד שלאף יוצר לא היה, והיא הייתה מודעת לזה. אחת
למספר שבועות היא הייתה פוצחת במבצע ניקיון למקלדת, ומסירה את
פירורי העוגה שחדרו לתוך המרווחים שבין הלחצנים. מבצע הניקיון
היה נערך ביום ראשון בלבד, למרות שהיא טענה שכל הימים שווים
בעיניה,( ולכנות יום מסויים בשבוע היום השנוא עליך, הוא רק
תירוץ להתנהג בנבזיות לאנשים אחרים באותו יום). היא הייתה
שואבת השראה מאנשים שנתקלה בהם ברחוב, והייתה מתארת במדוייק את
הבעות פניהם, וכיצד הגיבו לכל דבר שסיפרה להם. היא ידעה לתאר
את רגשותיהם, על פי שפת גופם, וזיהתה את הרגעים בהם סילפו את
האמת. אך למרות שנדמה היה שהיא קוראת מחשבות בזכות ידיעתה
הספרותית הרחבה, ובזכות התבוננותה בפרטים הקטנים, אנשים חשו
נוח בקרבתה. הם נטו לשתף אותה במכאוביהם, ותמיד מצאו עיצות
חכמות ונבונות מפיה. וכשהייתה שבה לביתה, הייתה מצחקקת בקול רם
ממחלתו של ההוא, ומשברון הלב של ההיא, ומעלה על הכתב עוד יצירה
אדירה.
יום ראשון אחד, כשחגגה את יום הולדת 40 שלה במבצע ניקיון, עלתה
מחשבה מטרידה במוחה. אותה מחשבה ניקרה במוחה במשך כל אותו
היום, והייתה היא בלתי מסוגלת לתפקד. במקום לצאת ולחגוג את יום
הולדתה, היא ישבה על מיטתה, נשענת בעזרת כר רך על הקיר, והמחשב
הנישא על רגליה המשוכלות. אחת לכמה זמן הייתה שולחת ידה אל
המקלדת, אך מחזירה אותה באותה מהירות שבה שלחה אותה, כמי שנגעה
במתכת לוהטת.
מאותו יום היא לא כתבה שום יצירה. אנשים רבים תהו על גורלה,
ועשו מאמצים נואשים כדי למצוא יצירות חדשות שלה. כשמאמציהם לא
הניבו תוצאות, החלו בניתוח מעמיק יותר של יצירותיה הישנות,
ומצאו בהן אלמנטים של חיזוי העתיד.
בגיל 43 היא נפטרה. סיבת המוות עד היום איננה ידועה, כיוון שלא
מצאו על גופה אף סימני חבלה, קיבתה הייתה נקייה, ומעולם היא לא
הייתה חולה. מומחים קבעו שגם לא היה זה דום לב.
השכנה המבוהלת שפרצה לדירתה, לאחר שהרגישה שזמן רב מידיי עבר
בלי שנראתה יורדת במדרגות, מספרת שהיא שכבה על המיטה, ידיה
ורגליה מונחות בסתמיות, והמחשב הנישא על הריצפה.
ועל המסך, כתוב באותיות בולטות "על עצמי", ותחתיהן שורות ריקות
וחלולות.


שבועיים עברו והמחשב נמכר במכירה הפומבית של המשטרה.
זעקה איומה נשמעה בבית של ארבעה וחצי חדרים, ולאחריו קול חבטה
ברצפה. אדם תמיר במדים כחולים מיהר לגשת לחדרה של ביתו בת
ה-12, ממנו נשמעה הזעקה. עיניו קלטו תחילה את בתו הרועדת על
כיסא, ורגליה מקופלות וצמודות לגופה, ואז שם עיניו למחשב
המנופץ על הרצפה, ולבסוף על המקלדת, ממנה יצאו כזרם מים שוטף,
נמלים שחורות וזעירות.