יעל וג'וני היו חברים טובים. ואולי לא.
יום אחד גילתה יעל שאין לה מספיק צבע בחיים. כל אחד מהאותיות
שלה ידע את זה. זה היה מהדברים האלה שלא אתה בוחר. מהדברים
שנקבעים בשבילך ומשנים לך את החיים.
שניהם התחילו לחפש צבעים. הם היו אצל הצבע הכחול. זאת לא הייתה
אהבה ממבט ראשון. גם לא משני. בכלל לא הייתה שם אהבה. הם
המשיכו.
היו עוד צבעים, אבל יעל לא רצתה להתחייב לצבע אחד. מחוייבות לא
הייתה הקטע שלהם. ג'וני ידע את זה טוב.
פתאום הגיעה הצבע הירוק, וחטף את יעל.
יעל קיבלה כמה ימים עד שהצבע יקח אותה לתמיד. למקום הזה עם האש
הלוהטת, ששורפת את כולם.
ג'וני נשאר לבד. או לפחות רצה להשאר לבד. הצבע הירוק דחה את
הזמן שהוא יבוא פעם ביום. פעם בקצת יותר. אז ג'וני עזב אותם.
הוא לא אהב פרידות. וחוצמזה, עדיף עכשיו מאחר כך.
מצוייד בקנקן פלסטיק, ידע ג'וני שזה סוף העולם כמו שהוא הכיר
אותו. אבל במקרה הזה לא היו אלו הנעורים. זה לא היה טבעי, זה
לא היה מבחירה. ג'וני לא ידע מה לעשות. אז כמו שאמרתי, הוא
הלך. לבד. דואג, כועס, פגוע, מבין, אוהב, שונא, אדיש. הוא עמד
מול עצמו, ולא ידע מה לעשות. אז הוא הלך.
הוא לא ידע מה יקרה ליעל. איך הכל ימשיך ומה יקרה אחר כך. יעל
הולכת למות. הוא היה כמעט בטוח בזה. אבל יעל גן יכולה הייתה
לטבוע בצע הירוק ולא למות מזה, רק להיות מורעלת או משהו כזה.
במקרה הטוב, הצבע שלהם היה ירוק.
ג'וני לא אהב ירוק. זה לא לגמרי נכון. ג'וני אהב גם ירוק. את
כל הצבעים, אבל לא לבד. הוא את הירוק של ענפי הזית של סוף
הקרב. הוא רוצה את השלום. ג'וני אוהב את הקשת.