"...לפני שהלכת ודאי את זוכרת: בקשתי ממך חיבוק אחרון ואת עטפת
אותי בדגל שלך. נשבעתי לך, עד סוף החיים, להיות נאמן לך ולאהב
תמיד. את צועדת ומתרחקת ממני, האור שלך זוהר ומקרין את היופי
העצום שלך. כל כך מבין למה נשבעתי לאהוב אותך עד הנשימה
האחרונה שלי. לא אשקר ואומר שעצוב לי שככה את מתרחקת וכמעט
נגמרת בקצה, אבל את רצונך יש לקיים, כי לא סתם לפני כולם אמרתי
בגאווה: "אם אשכח ירושלים...".

זהו, את כבר אינך. איפה את? למה עזבת אותי? איך את מסוגלת ככה
לזרוק אותי, בלי הסברים, בלי להגיד לי שתחזרי? לפחות היית
אומרת אולי. במקום זה המשכת ללכת, באדישות הטיפשית שלך, כל כך
אידיוט, כל כך כועס על עצמי עד שאני רוצה לזרוק את טבעת המיסוד
לפח ההשפלה ומייד אחר כך ל"הבלעה".

האנשים פה מתחילים לדבר, לשאול מה עבר עליך ומה עבר עלינו. מה
עלי לעשות? האם לספר להם שזהו, שזה הסוף? שאין עוד את ואף פעם
לא יהיה? ככה זה, אני כותב לך משהו שגם אם תקראי לא יעניין
אותך הרי זה יהיה בשבילך לא יותר מעוד מודעת פרסום יבשה. את
השתנת, אולי מהסיגריות שאת מעשנת או מהציפסים המטוגנים.

עוד שבועיים אני מסיים מילואים - שנה אחרונה, אחרי זה בקו"ם
ומשם לוואקום הנוראי.
עדיף לי למות באיזו מלחמה, שיהיה לך במה להתגאות ואולי ככה
באמת תעריכי אותי מתוקה שלי..."






ציון גולני.