כשהייתי קטנה, (או שמא עודני כזאת?) חשבתי שכל העולם סובב על
ציר החכמה.
אנשים חכמים יכולים ללמוד וממילא הם: מקובלים בחבר'ה, אהובים
על המורים, מבוקשים ע"י חבריהם ונערצים ע"י הוריהם וכל הדודים
חייבים לשמוע ציטוטים מאימרות השפר שלהם.
הם יסיימו 12 שנות לימוד בהצלחה ויעברו ללימודים גבוהים.
יצטיינו בלימודיהם ויקבלו תואר.
לומר שזו הדרך הקלה לעבודה טובה או שזה ברור? כשגדלתי מעט
הבנתי שיש ציר מרכזי יותר בחיינו - ציר הכסף. כסף יכול לעקוף
את החכמה שלפעמים אין. שוחד פה, שוחד שם והכל מסתדר. בעצם
סליחה, אף אחד במדינה הזו לא לוקח שוחד...

ילד למשפחה אמידה יוכל להצליח גם בדרכים הישרות - הוא יקבל
יותר שיעורים פרטיים ויוכל להתקדם. הוא יוכל להשתתף בחוגי
העשרה ולהגדיל את סיכויי הצלחתו. הוא יוכל להתקבל לאוניברסיטה
ולקנות עבודות B.A. מבלי להשקיע בהם דקה והוא יכול... כמעט
הכל.

היום אני חושבת שהעולם שלי סובב על ציר מצב הרוח- כשאין לי רוח
במצב אני לא מסוגלת לדבר עם אנשים, לא רוצה לראות אף אחד ולא
מצליחה לעבוד.

כשאני לא עובדת אין לי כסף.

כשאין לי מצב רוח - אין לי מעוף, אין לי דמיון ואין לי שכל.

כשאין לי מצב רוח - למצב רוח אין אותי.