כששמעתי שזה קרה מיד הסתובבתי. הסתובבתי לאחור וראיתי שזה באמת
קרה. ענן אבק התאבך אל מול עיניי ווידא שאני מבין שזה אכן קרה.
כינורות בוכיים לא ניגנו ברקע, חצוצרות מבשרות רע לא צפרו מבעד
לעננים. גם את העננים אי אפשר היה לראות וקול ציפורים לא נשמע.
חיכיתי בסבלנות, בלי נוע, שענן האבק יתפוגג מעצמו, לא ניסיתי
להפיגו בעזרת כפות ידיי, ואט-אט הוא התפוגג וראיתי מבעדו את
שקרה - וחשכו עיניי. כי אם עד עכשיו מוחי סירב לבלוע את הגלולה
המרה, עתה זה כבר היה ברור וגלוי לעיני כל. זה קרה. זה באמת
באמת קרה. וכל אותן קלישאות על כך שזה הולך לקרות כבר לא היה
צורך בהן, כי זה כבר קרה. וכל אותן תחזיות איומות על מה שיתרחש
אחרי שזה יקרה, כנראה שעמדו להתממש. ואני לא התכוונתי להישאר
על עומדי ולחכות לבואן. בכלל לא. בעיניים קרועות לרווחה עוד
עמדתי רגע, הבטתי במה שפעם היה רחוב הומה אדם, מלא בתים עומדים
על תילם, שוקק חנויות ואורות וצבעים ומאכלים וריחות וכעת -
שממה גמורה ודממה לא מוכרת. שקט. אפילו הציפורים נעלמו ביחד עם
האנשים והבניינים והחנויות ושאר הקולות והמראות. רק קול הנפץ
העז מכל עוד הדהד באוויר המאובק, מנתר מגוש אבק אחד למשנהו,
נתלה בענן תועה ברקיע ונגוז עם הרוח.
רגליי לא נשמעו לי וסרבו לצעוד והייתי צריך להרים רגל-רגל
בעזרת ידיי הרפות ולהתחיל להצעידן, ירצו או לא ירצו, הרחק
מהתוהו. כשבר נשמעו לי רגליי, התחלתי להגביר צעדיי, ראשי עדיין
מושך להסתכל אחורה אל הלא יאומן, אך כבר בהשלמה והבנה שאין לי
יותר מידי מה לעשות, רק לסגת משם כמה שיותר מהר. אבל ככל
שהתקדמתי בדרכי, התחלתי להבחין, או יותר נכון לא להבחין,
בדברים שהיו ואינם. גם כשכבר הייתי במרק די גדול ממקום
ההתרחשות ההוא, עדיין לא ראיתי נפש חיה מולי, לא בית ולא גן,
לא כלב ולא חתול, לא מים ולא חול, רק ריק אחד גדול, שממה גדולה
שעטפה את כל האופק. כשהתחלתי להבין - זה לא קרה רק שם, זה קרה
גם במקומות אחרים! - כבר היה מאוחר מידי. רגליי כשלו תחתיי
ותחושת אבדון הציפה אותי מכף רגל עד ראש. שמעות מילאו את עיניי
ולא יכולתי להתגבר על הרעד שאחד בי, כמו התקפת היסטריה נוראה
שעומדת להחריב כל חלקה טובה וקטנה שעוד נשארה בגופי הלאה. נפשי
נשברה לרסיסים עם ההבנה הסופית, הנוראה מכל: זה קרה בכל מקום.
בטח בכל העיר, כנראה בכל הארץ, אולי אף בכל העולם!
לא יכולתי להחזיק מעמד, גופי לא עמד, ואיבדתי את ההכרה.

שקט בחוץ. הלילה הגיע. אור כוכבים עז צרב את עיניי ופקחתי אותן
לגלות שמה שנדמה היה כסיוט הכי גדול של חיי, מציאות הוא.
התרוממתי למצב ישיבה אך סחרחורת חזקה אילצה אותי לחזור ולשכב.
כך שכבתי על הגב, עיניי פקוחות בקושי, ממצמצות מפני אור
הכוכבים החזק. תהיתי אם זה הגיע עד לכוכבים ושינה את אורם
למשהו הרסני, משהו רע, משהו שלא ניתן להביט אליו כמו בעבר,
כאשר האור כיוון בודדים אל ביתם ומאהבים אל אהובתם. כעבור
רגעים מספר התרגלו אישוניי אל בוהק האור ויכולתי להסתכל בשמיים
זרועי הכוכבים מבלי למצמץ. להפתעתי, השמיים לא נראו אותו דבר -
לא מפת הכוכבים אליה הייתי רגיל לפנים. הכוכבים היו פזורים
בצורה מוזרה, כאילו מישהו שם אותם בכוונה בסדר הזה, כמו רצו
להעביר אלי איזה מסר. אבל מהו המסר? לא היה לי כוח להרהר בדבר,
כיוון שלפתע חשתי כאב חד בבטן ורק אז נזכרתי שמאז הבוקר לא
אכלתי.
אבל לא ידעתי אם אמצא דבר-מה לאכול, שהרי הכל מסביבי אין.
קמתי, במאמץ עילאי, והתחלתי צועד בכיוון אותו לא ידעתי, מסתכל
סביבי ולא רואה דבר, כמו סומא באפילה, ריחות מוזרים של חומרים
כימיים עלו באפי, ובכל פעם שריח כזה נהיה חזק ממה שיכולתי
לסבול, הפניתי את רגליי לכיוון שונה. חשמל לא היה, גם פנסים לא
היו, הכל ריק, הכל שומם, האם אני היצור היחידי שנותרתי חי על
פני כוכב הלכת הזה? הרי זה לא הגיוני, לא הגיוני בכלל, שרק אני
נותרתי לראות את הזוועות, כאילו מישהו מלמעלה החליט שאני אהיה
העד האחרון להתאבדות ההמונית של האדם, אבל כנראה שכח שגם אם
כך, לא יהיה לי למי לספר את מראה עיניי, כיוון שלא רק בני אדם
אינם בנמצא אלא גם חיות אחרות לא ראיתי עוברות על פניי. וכך
נותרתי אני העד האחרון שיכול לספר ולשחזר רק לעצמו את הדבר
הנורא מכל, אבל מה תועלת היא זו? למה התכוון אותו מישהו מלמעלה
כששם אותי כאן לבדי בלי נפש חיה מסביבי? האם לא היה עדיף לי
להיעלם עם כולם?
הרמתי מבטי לשמיים אך משם לא באה הישועה.

וגם לא משום מקום אחר.
המשכתי להסתובב - רעב וחסר תקווה, כשלפתע נתקלו עיניי בצריף
בודד באמצע הדרך. הצריך היה מעץ וצבעו היה חום. הוא לא היה
גדול במיוחד וגם לא קטן במיוחד, לא היו לו חלונות אבל היתה לו
דלת, גם היא מעץ. התפלאתי איך צריף עץ שנראה כל-כך רעוע נשאר
על עומד בעוד כל השאר הלך, אבל זו הצריף היה תקוותי היחידה
לאוכל ולכן פתחתי את הדלת ונכנסתי לתוכו בלי היסוס, לא מצפה
בכלל לפגוש בתוכו מישהו. ואולי בגלל חוסר הציפייה הזה הופתעתי
עד מאוד למצוא שם איזה זקנה ובלה יושבת על מיטת יחיד מרקיבה
ומהרהרת בדבר-מה. ברגע שפסעתי פנימה אל תוך הצריף היא קמה,
ואני שנבהלתי עד מאוד, כמעט נפלתי על הרצפה מרוב תדהמה והתחלתי
לפסוע במהירות אחורה, אך הזקנה שלחה ידה לעברי וקראה לי בקול
רועד לחזור. בקולה הרגשתי את תשישותה ואת חוסר-אונה, והבנתי
שהיא נפלה קורבן לתעלולי האדם או הגורל בדיוק כמוני. נכנסתי
חזרה פנימה וסגרתי מאחוריי את הדלת. "בוא", היא אמרה לי, "אני
רוצה להראות לך משהו". היא לבשה סמרטוטים שחורים על גופה
המצומק, וכשהיא התקרבה ואחזה בידי נרתעתי, אך השתדלתי לא
להראות זאת. בידה המקומטת והקטנה היא משכה אותי - די בחוזקה -
אחריה, הוליכה אותי לאורכו של הצריף, שמלבד מיטה, שולחן וכיסא
לא היה בו דבר, ואני, רגליי נמשכו אחריה כמו היו מתכת הנמשכת
למגנט רב עוצמה. והצריף, על אף שמבחוץ לא נראה גדול במיוחד,
התארך והתארך ככל שמשכה אותי הקשישה אחריה, הרצפה והקירות כמו
התארכו מאליהם וכל פעם שנדמה היה כאילו אנחנו מגיעים כבר
לסופו, נוספו להם עוד כמה מטרים וכך התארכה לה הדרך ואני הולך
בצייתנות עיוורת אחריה וידי בידה הצמוקה וביטני עדיין מקרקרת
אך חושיי מחודדים כעת יתר על המידה ופחדיי משכיחים ממני כל
תחושת רעב, רגשות מחלחלים בי, גועשים ושוצפים כמו לבה מהר געש
נוראי ואין אני יודע מה אני הולך לראות בסופו של המסע המסתורי
הזה, ואני גם לא רוצה לדעת, אני רק רוצה לעזוב את יד הזקנה
ולברוח משם כל עוד רוחי בי וכל עוד רגליי יוכלו לעמוד לי, אבל
משהו בי בכל זאת נכנע והרצון שלי מתקפל כמו גומי ובעצם אין לי
רצון, רק רצון הזקנה השחורה שמושכת ומושכת והולכת והולכת עד
בלי סוף.
עד שהגענו לסופו של הצריף. אני מתנשף כמו רץ מרתון והיא מחייכת
בפה חסר שיניים. שם, על שולחן קטן מכוסה מפה לבנה, ישב לו כדור
בדולח מושלם למראה, שקוף אך מנצנץ באור כסוף. הזקנה כרעה ליד
השולחן הקטן ושמה את שתי כפותיה על הכדור. היא הסתכלה בי לרגע,
אמרה לי "תסתכל" והחזירה את מבטה לכדור הבדולח. הסתכלתי. ראיתי
שהזקנה מתרכזת מאוד, עיניה נעוצות בנקודה לא ברורה בתוך חלל
הכדור וידיה, על אף שמונחות הן על הכדור, רועדות הן. לפתע אור
זהוב ניצת בתוך כדור הבדולח, אור שקט, רך ונעים למראה, והזקנה,
שהאור הזהוב השתקף בעיניה האדומות, הנהנה בחיוך רחב והצביעה עם
סנטרה לכיוון כדור הבדולח, שאשים לב. בתוך האור שבתוך הכדור
ראיתי רחוב עם בניינים ואנשים וחנויות, וזיהיתי אותו מיד - זה
הרחוב בו הלכתי לתומי היום בבוקר. ולא רק את הרחוב ראיתי אלא
גם את עצמי בתוכו, הולך ושורק ומביט סביבי והכל שוקק ומלא
חיים, אנשים קונים ומדברים ואוכלים ושותים, חיים את חייהם
הרגילים ביותר. חיים.
ואז ראיתי את זה. זה הגיח מלמעלה, במהירות עצומה, ואף אחד לא
ידע, ואף אחד לא ראה, ואף אחד לא ציפה ולא התכונן ולא חשב שזה
יגיע. אבל זה הגיע ופגע בעוצמה עצומה במדרכה של הרחוב והרעיד
את כל האיזור. ואש ענקית פרצה כמו משום מקום ותוך שניות המיסה
את הכל - ברזל ופלדה ואבן ועץ וחיה ואדם. והכל התאדה, גם
האנשים, שעד לפני שניה עוד היו עסוקים בשמחות יומם וטרדות
לילותם, הכל התאדה ונעלם בתוך ים של אש ועשן שחור שהיתמר
השמימה בצורה מתריסה, ורק אני, עומד הייתי על קרקע מוצקה ומביט
בהלם בנעשה סביבי, לא נפגע מהאש ולא מתמוסס עם כולם. עמדתי שם
מעל הזקנה, מביט בעצמי מביט בזוועה, והרגשתי שהחום הרב בתוך
הכדור מתחיל לצאת מתוכו החוצה, יוצא במהירות, פורץ את המראות
והקולות והריחות הנוראים שהיו באוויר, ומגיע אל פרצופי המיוזע
ממילא. שמעתי במעומעם את הזקנה צוחקת, צחוק דק וקטוע, והחום
הרב החל להתפשט בחלל הצריף, והזיעה ניגרה מכל חלקי גופי,
והסרתי את חולצתי ונשארתי רק עם מכנסיי עלי. סדקים החלו מכסים
את כדור הבדולח ורציתי להסב את תשומת לב הזקנה אך לא יכולתי
לזוז, רק לשמוע את צחוקה מקפיא הדם. עמדתי קפוא מחום, נטול כל
כוחות, כשהאש מכלה את הכל בתוך הכדור והסדקים ממשיכים לכסות
אותו כמו קורי עכביש הנטווים במהירות מסחררת ע"י טורף אכזרי אך
חסר גוף. אני לא זוכר כמה זמן עבר אבל פתאום הכדור התפוצץ ברעש
אדיר, התנפץ לרסיסים ביחד עם הזקנה, ורסיס אחד יחידי עף לעברי
וחתך את גרוני לרוחב. דם נשפך מגרוני כמו מים ממפל, ואני
התמוטטתי במקום בו היתה עד לפני רגע הזקנה, או שמא המכשפה,
צולל אל תוך שלולית דמי, מודע-לא מודע למה שמתרחש סביבי, צונח
כמו בהילוך איטי אל רצפת העץ הטחובה, ולא מרגיש כלל את גרוני
החתוך וגם את החום המתפוגג והולך ככך שאני מתקרב לרצפה.
כך שכבתי על צידי, עיניי נעוצות בקורות העץ השחורות מדמי,
הכרתי האחרונה יודעת שהנה הגיע הסוף, מסרבת להשלים עם רוע
הגזירה אך באותה נשימה גם מברכת על הקץ הקרב. הרגשתי עייפות
גדולה ועצמתי עיניי. ראשי, בפעם הראשונה מתחילת הבוקר הזה, היה
ריק ממחשבות וממראות, רק חלל שחור צף בתוך ראשי ואני צף בחללו.
נתתי לאבריי להתרפות, הרגשתי את גופי שוקע לתרדמה כבדה, ולא
נאבקתי בו. אני, העד האחרון, יוצא למסע ממנו לא אשוב. שלום
עולם. מי ייתן ויתחדשו החיים על פניך, ולו יהיו אלו יצורים
טובים שימלאו אותך, יצורים שונים מבני האדם כמו יום מלילה,
יוצרים שיידעו להעריך אותך, הנותן להם חיים, והעיקר את חייהם
שלהם ושל הסובב אותם. וכך, במחשבה אחרונה זו, שקעתי אל תוך
השחור האינסופי.

התעוררתי.
או יותר נכון, נולדתי. כי התחושה היתה בדיוק כמו להיוולד,
למרות שאינני זוכר את התחושה המקורית של היוולדי. אבל איכשהוא
זה הרגיש לי בדיוק ככה. כמו תינוק שמגיח לעולם הלא מוכר ושואף
בפעם הראשונה את האוויר אל תוך ריאותיו. אז לא בדיוק התעוררתי.
לא פקחתי את עיניי - אלא פתאום ראיתי. לא לקחתי אוויר - אבל
פתאום נשמתי. לא זזתי ולא קמתי - אלא לפתע הייתי. הייתי אני אך
לא אני בדיוק. עצמיותי נשארה כשהיתה, כך הרגשתי, אבל גופי -
לא. למעשה, גופי לא היה קיים יותר: ראיתי בלי עיניים. נשמתי
בלי ריאות. הייתי בלי להיות. והראייה היתה מוזרה, והנשימה היתה
מוזרה, וההוויה היתה מוזרה יותר מכל. הסתכלתי סביבי וגיליתי
שהצריף נעלם, כדור הבדולח נעלם, שלולית הדם נעלמה וגם הזקנה,
ואני נמצא שוב בחוץ, אבל לא על הקרקע המאופרת, אלא כמו צף
מעליה, בתוך ענן קטן, סמיך וחלבי. והענן הזה הייתי אני ורק אז
קלטתי שהפכתי מחומר לאנרגיה. סוג מסויים של אנרגיה, ככה הבנתי
את עצמי. התחושה היתה נעימה. הרגשתי טוב, למעשה הרגשתי  אושר
עילאי זורם ומציף את כל חלקי מה-שפעם-היה-גופי. הייתי אנרגיה
עצומה, ואנרגיה עצומה זרמה מתוכי החוצה. מסביבי הכל היה עדיין
תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, אך הרגשתי שונה, מנותק מהמציאות
הנוראה בה ריחפתי, מודע רק לעצמי ולאנרגיה שזרמה ממני ואלי.
לא התקשיתי להסתגל למצב הצבירה החדש שלי, למרבה הפלא, והייתי
שלם בתוכו ונוח כאילו מאז ומתמיד הייתי רק רוח. כמובן, לא
הבנתי את פשר הדברים, מדוע הפכתי להיות כזה ולמה אני עדיין
בעולם שכולו חושך, וגם לא ידעתי מהן התכונות האחרות שיש לי
מלבד ריחוף תמידי מעל פני הקרקע, וספר הדרכה לא היה בנמצא עמי.
שוטטתי כה וכה, והחלטתי להתקדם בכיוון של איפה שזכרתי - בערך -
שהיה הצריף מהעץ. ככה התקדמתי לאיטי, בוחן כל הזמן את מצבי
החדש ואת ראייתי המוזרה את פני הדברים, כשמבעד לאפילת הלילה
הבחנתי בנצנוצים זהובים במרחק. שמתי פעמיי לכיוון הנצנוצים,
וככל שהתקדמתי כך הבנתי שהזהרורים הקוסמיים שאני רואה לפניי הם
ישויות בדיוק כמוני! אחיי הם! הרגשת הבדידות שכבר החלה להתפוגג
עם הפיכתי למה שאני עכשיו נעלמה לגמרי והגברתי את המהירות כדי
להגיע אליהם. לא היה פחד בליבי, לא היסוס או חשש הכי קטן.
בצורה כלשהי, בתוך הנפש החדשה שלי, ידעתי שטובים הם לפחות
כמוני, ושאף הם מחפשים את שכמותם בכדי להתחבר אליהם. ידעתי
היטב, אינני יודע כיצד, שגם להם, כמו לי, זהו מצב חדש, יוצא
דופן, שונה מכל מה שהכירו לפני-כן, שהם זקוקים לעזרתי ואני
לעזרתם. החיבור בינינו הוא בלתי נמנע. עלינו להתחבר לצורך מטרה
נעלה הרבה יותר מהפרטים שהיינו. להתחבר ולהתמזג ליצירת עולם
חדש בשבילנו. מטלות כבדות עתידות ליפול עלינו. מטלות שנהיה
חייבים לבצען ברצינות הכי תהומית שנוכל לגייס, בכוחות מחודשים
ומאוששים, ובעיקר ברצון טוב שלא הכרנו קודם לכן. העתיד החדש
שלנו תלוי אך ורק בנו.

האדמה נעה תחתיי, אפלה ולוהטת, שותקת, צופנת בחובה סודות
כמוסים, עלבונות צורבים, כעסים ופחדים, אך גם תקווה חדשה.
הסתכלתי למעלה וראיתי שהכוכבים הסתדרו במעגל גדול, קורצים באור
נגוהות עלי ועל חבריי החדשים-ישנים.
העתיד היה פתוח לפנינו, ולפני שהתחלנו במלאכה, עצרנו וביקשנו
סליחה. לא ידענו אם נוכל לקיים את שהבטחנו, אבל קיווינו מאוד
שכן.