אני כלוא בתוך חדר שקוף שנקרא החיים
אנשים מסתכלים בי מתאבק בחליפת המשוגעים
אני מנסה ומתאמץ אך כל אני מוצא
את הגורם שבגללו לילה אחר לילה אני בוכה.

כאשר אני רואה אותה מרחוק עם כולם
אני רואה את מחזריה הרבים, מצב מושלם
רק אני רחוק אותי היא דוחפת
בגלל הצהרת תשוקתי הלוהטת.

מבולבלת, עייפה, כואבת, מרגישה
ועוד אני חשבתי שמכאן רק ירידה
החיים נפלאים הם ומה טוב
כאשר בלי דאגה אוכל אותה לאהוב.

לא היה לי רמז שכך זה ייגמר
דחית את המועד עוד וידעת שאשאר
התשובה שלה חיכיתי, לטוב ולרע
אך לחיות בספק ובמתח לא הייתה לי ברירה.

אני אוהב אותך בכל הלב
אולם מלותי ינסו, לא יתארו את הכאב
כאשר זמן רב מדי שהשארתיני דחוק
אינך מדברת איתי אני בשבילך מחוק.

אני שונא אותך על הצפיה
שהשארת אותי נתון לה כל רגע כל דקה
איני יכול להשתחרר ממנה, היא גדלה עם הזמן
רוצה לדבר על זה איתך בפני כולם בקול רם.

אינני טיפש ואני מבין את המצב
אינך עונה לי וזה נמשך זמן רב
אך הינך חייבת להבין שבך אני מאוהב
ולדעת את תשובתך השלילית אני חייב.

בבקשה, אני מתחנן, אני יודע שזה יכאב
המכה תגרום לרגע ארוך כלבי מנוקב
אך המכה תעבור לכך בכיליון עיניים אני מחכה
ואולי יום אחד להיות מאושר עוד אזכה.

אז מה את אומרת האם זאת תרצי
להיות את  לשלי, מושא אהבתי
אינני כובל אותך לנצח ולעד
אני רוצה אותך, ובעודי כותב זאת כולי נרעד.