שאלתי את שלומית לשלומה. היא לא השיבה.
שאלתי אותה שוב. הפעם זכיתי לחצי מבט.
שוב שאלתי. והנה החיוך כבר כאן.
ליטפתי אותה. הגוף שלה כבר הזמין אותי למין סוער. שכבנו. היה
מעולה.
כשהיא חזרה מהמקלחת היא הסבירה לי שזו הפעם האחרונה שהיא
סולחת. לא יכול להיות שאני אמשיך להתנהג כפי שאני מתנהג והיא
תמשיך לחיות איתי כאילו שום דבר לא קרה.

שלומית ואני הכרנו באוניברסיטה. באחת ההפסקות על אחת המדשאות
ראיתי אותה נאבקת בספר קריאה. רק אח"כ הבנתי שהיא ניסתה לשנן
את יחסי הגומלין בין המעי הגס לקיבה.
ניגשתי אליה ובהיסוס שאופייני לי כ"כ שאלתי אותה אם אני יכול
לעזור לה. היא חייכה בנימוס והסבירה שהיא מתכוננת למבחן
באנטומיה. היא יותר מרמזה לכך שאני קצת מפריע, ואני כמי שמבין
רמזים כאלו, איחלתי לה בהצלחה והלכתי.

הפגישה השנייה עם שלומית הייתה יומיים אח"כ. היא ניגשה אלי
והודתה לי. "בזכותך הלך לי לא רע במבחן", היא סיפרה.
התחלתי להריץ מחשבות במהירות האור. מה לי ולהצלחה שלה במבחן?
לא הצלחתי להבין. "שמחתי לעזור", אמרתי לה. "אבל במה בדיוק
הועילו חכמים בהסתלקותם?" שאלתי.
"אני אסביר לך רק אם תסכים שאזמין אותך לכוס קפה".

התעוררתי בבית החולים.
הבחנתי בתכונה גדולה של רופאים ואחיות סביבי.
הבנתי שאני חבוש כולי, הבחנתי ששתי רגליי מגובסות ואפילו
זיהיתי את הקול של אבא שלי בוקע מהמסדרון.
שלומית ניגשה אלי, הניחה את ידה על המצח שלי ושאלה לשלומי.
"קצת כואב", השבתי, "אבל הרבה מבולבל".
"אל תתאמץ", היא אמרה לי, "אני אסביר לך הכל. אתה זוכר מה עשית
הבוקר?"
"כן", השבתי.
"אתה זוכר שהיינו בדרך לבית הקפה?"
"כן".
"אתה זוכר אם הגענו לבית הקפה?"
"אה... לא... אני חושב שלא הגענו".
"בטח שלא הגענו", מיהרה שלומית לאשר את מה שאמרתי.
"אתה התעלפת פתאום, בדרך לבית הקפה".
"התעלפתי?"
"כן, ופירכסת נורא, זה היה ממש מפחיד, זו הפעם הראשונה שזה קרה
לך?"
"כן, זה אף פעם לא קרה לי", עניתי.

כבר 20 דקות אחרי שמונה בערב. שלומית עדיין לא הגיעה מהעבודה.
לא מתאים לה לאחר, ולי לא מתאים להתקשר אליה לבדוק שהכל בסדר.
אחרי ששכבנו היום בבוקר, הרגשתי נורא.
היא צודקת. אני לא יכול להתנהג אליה כמו אל אויר ואח"כ לחפש את
קירבתה.
אבל האמת היא שאני לא יכול לשלוט על זה. אני לא יכול לשאת את
המחשבה שהיא איתי למרות שהרסתי לה את החיים.

במשך דקות ארוכות בהיתי בפניה היפות של שלומית.
שפתיה לא הפסיקו לנוע. היא המשיכה לתחקר אותי על ההיסטוריה
הבריאותית שלי. ההתעלפות שלי הייתה בשבילה מבחן מעשי ראשון שלא
כל סטודנט לרפואה זוכה לו.
פתאום נכנסו כמה רופאים לחדר וביקשו משלומית לצאת.
"תשמע", אמר לי ד"ר דנציג. "אנחנו לא ממש מצליחים להבין מה קרה
לך. חיפשנו בספרות הרפואית ומצאנו מקרים דומים ספורים בלבד
ב-300 השנים האחרונות. בהסתמך על הספרות הזאת ועל הבדיקות שלך,
אתה במצב מדאיג".

שלומית הגיעה כמה דקות אחרי עשר. ראיתי עליה שהיא בכתה.
אני כבר רגיל לזה. עוד מעט תתחיל שוב השיחה על איך שהתנהגתי
ואיך שלא התנהגתי.
היא התיישבה לצידי.
"רון", היא אמרה, "אנחנו צריכים לדבר".
שתקתי. אני כבר רגיל.
"רון, אני עוזבת אותך", היא אמרה, ופרץ של דמעות ניגר מעיניה
המדהימות.
תמיד הייתי אומר לה שרק בזכות העיניים שלה היא זכתה להיות נערת
ישראל.
המשכתי לשתוק.
במשך שעה תמימה ישבתי מולה ומחיתי את דמעותיה.
גם היא שתקה.
אח"כ עזרתי לה לארוז, וקצת לפני חצות היא כבר עזבה את הבית.
לפני שהלכה נתנה לי מכתב.
היא כתבה מראש את כל מה שידעה שלא תוכל לומר.
וכך היא כתבה:
"רון שלי. אני אוהבת אותך ותמיד תהיה אהבת חיי.
רציתי לעזוב אותך כבר לפני שנים רבות, אבל חיכיתי ששרון תתחתן
וגיא יתגייס לצבא.
עכשיו, כששנינו לבד, זה הזמן המתאים בשבילי, בגיל 56, לנסות
לבנות לי חיי זוגיות שמעולם לא היו לי.
רציתי שבגיל הזה נחיה את מה שנותר ביחד, אבל אתה מעולם לא רצית
בי באמת ואינך רוצה בי גם היום.
שלך, שלומית".

הרגשתי הקלה אדירה.
בגיל 57, אני אתחיל עכשיו לחיות את החיים שהגורל גזר עלי לפני
35 שנים.
מעולם לא פירגנתי לעצמי על המזל שחייך אלי לצד הגורל שהתאכזר.
למרות כיסא הגלגלים שהתחבר לי לתחת לפני שלושה עשורים וחצי,
זכיתי באישה וחברה כמו שלומית. זה פשוט לא נראה הוגן כלפיה.
הסכמתי להתחתן איתה רק בגלל שהסביבה לחצה. למה זה הגיע לה?
לשאת לאיש חצי בן אדם.

"שלומיתוש יקרה שלי. עכשיו אני יכול לומר לך את מה שלא אמרתי
לך מעולם.
אני אוהב אותך.
השנים שלנו ביחד היו בשבילך סיוט, אני יודע. אף פעם לא הבנתי
למה בחרת בי. ההתעקשות שלך מנעה ממני להשלים עם הגורל שלי
ומגורל אי אפשר להתחמק. ניסית להשכיח ממני את כיסא הגלגלים,
שנכפה עליי בגיל 22, בהפתעה גמורה, בשיא החיים. בחרת להישאר
איתי או שבעצם התאהבת בי למרות שהכרנו בעצם רק באותו יום
טראגי.
אבל הנכות שלי יותר חזקה ממך. היא אפילו יותר חזקה ממני.
עובדה. נישברתי.
אין שום סיבה שתעזבי את הבית.
אני משאיר לך אותו והולך למקום אחר. כן.  אני הולך. לא מתגלגל
בכיסא. אני הולך. כמו בחלומות ששוטפים אותי מאז אותו יום
שהלכנו.
כן. הלכנו לבית הקפה.
עכשיו אני הולך למקום אחר. מקום...
נשיקות לילדים.
סליחה.
רון".