"Would you kill for her?"
"No. I won't kill for her.
Actually, I won't kill for myself."

האמת, משפט כמו "אני לא אהרוג אפילו בשביל עצמי" נשמע קצת
מוזר, אבל כשלא אכפת לך בכלל מהחיים של עצמך אז זה לא כל כך
קשה להגיד אותו... בכל זאת מה זה משנה לך לחיות או לא?

ככה לפחות הרגשתי אחרי השיחה איתה, שהלכתי משוטט ברחובות העיר
שלה וחושב שוב ושוב על  המשפטים האחרונים שנאמרו.

שבוע אחרי זה נפגשתי עם כמה חבר'ה שהכרתי בטיול באנגליה, והיו
בארץ באותו זמן. התגלגלנו גם לנושא הזה, ואני שבוע אחרי,
ועדיין במצב השנאה העצמית הזו. מה שווים החיים אם היא שם ואני
פה, עדיין מגלגל משפטים שנאמרו שבוע לפני?

אז שואלים עד כמה היא חשובה לך, ואז באים עם היציאה המטומטמת
הזו: "?Would you kill for her"

למה בכלל הגיעו לשאלה הזאת? ממתי אהבה אמורה לשגע אנשים עד
למצב שהם יוכלו להרוג אדם אחד כדי להיות עם אדם אחר?

עבר קצת זמן מאז השיחה ההיא. מצב הרוח שלי כבר השתנה מאז. "לא
אכפת מהחיים של עצמי" כבר לא בלקסיקון שלי. למה? כמובן כי הזמן
עובר ולומדים לחיות עם העובדות, מתרגלים לעניין ומסכימים בינך
לבין עצמך שצריך להמשיך הלאה ולהישאר עם צלקת, או אפילו לפעמים
עם פצע פתוח שאתה לא יודע אם ייסגר אי פעם. אז עבר הזמן
והסכמתי עם עצמי, ועבר עוד זמן ופגשתי מישהי, מסתבר שגם זה
קורה.
חיים טובים פתאום. איזה כיף, אני מתחיל להרגיש שוב שלם. בחורה
כמוה עוד לא הכרתי, לא היה בה דבר אחד שלא אהבתי. הרגשתי טוב
כמו שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן, ואפילו עוד יותר. למי אכפת
בכלל מפצע פתוח שנשאר מפעם?

אני בטח לא צריך לספר לכם על ההרגשה שיש במצב הזה, נכון? מה
קורה, אבל, כשיום אחד אתה מגיע והבחורה שכל החיים שלך בעצם
סובבים סביבה בוכה, סגורה בתוך עצמה בפינת החדר שלה?
לקח קצת זמן לדובב אותה. הבוס בעבודה שלח ידיים והיא סירבה,
כמובן, ואמרה לו לא. הוא לא קיבל את זה, התחיל לתפוס אותה יותר
חזק ולקרוע ממנה את הבגדים, והמשיך בשלו עד שהשיג את מבוקשו.

איך אתם הייתם מקבלים ידיעה כזו?
ברור הרי לכולם מה היה צריך לעשות, לא? כשזה קורה למישהי שכל
החיים שלך סובבים סביבה, אתה גם יודע מה צריך לעשות.

אבל עכשיו מאחורי הסורגים, השאלה הזאת שוב חוזרת ומשמיעה את
עצמה באוזניי: "?Would you kill for her"

"לא!
אני לא אהרוג בשביל אף אחת.
אני אפילו לא אהרוג בשביל עצמי..."