זו השעה בה מתכנסים השמים,
וצמרות העצים רטובים מן הטל.
משב דק של רוח חומק בין עמודי חשמל אפורים, מנגן בעלים
סונטות וברקרולות,
מביא עמו ריחות של מקומות שכוחים.
אין בי כוחות לשאת את הקיץ
והגשם שיבוא לאחר מכן.
כן, הגיעה השעה להיאחז בדברים הקטנים ההם.
לעולם לזכור
את ריח השמש הנחרך בעור ואת הנחלים המוריקים;
קול צחוקו של ילד.
הרי גם בי צרובה האש
ולהט
הבדידות היא התשוקה היחידה אותה ידעתי.
כן, הגיעה השעה להתכנס
בשמים ולהיאחז בתפילות מוכרות.
לפרוש מעליי את הדממה המרוצפת, ולהסיר את משקפי
הראייה המעוותת.
אין לי ולא כלום
עם האוויר החם של אמצע אוגוסט;
הכוכבים מנבאים לי אחרת.
הרגע נארג -
פיסת נצח שנשתחררה מאחיזתו המהודקת של האלוהים.
אני נושמת אותו אל תוך גרון סדוק, נאנקת
תחת כובד משקלו.
את שאריות הבדלנות אותיר בחשכה.
עתה אני
דורכת על שלג לבן.
|
