עירית שלי,

אהובתי המתוקה... ידי נרטטת בכותבה את שמך הנשכח מימים אחרים.

היכן היית? והיכן הייתי אני? ואולי גם את לא תוכלי לענות לי,
כשם שאני אבודה בתוכי. מדוע נדמה לי כי רוב החיים אנו מחליפים
גלות זו באחרת?
לא אכחד. ידעתי בימים שחלפו גם רגעים קיימים. אך נדמה כי היו
הם רק הבלח של זכרון ישן לחיים, אותם חייתי פעם.

העודך מנגנת בפסנתר? זוכרת אני את השעות הארוכות הקסומות הללו,
בן ישבנו, בשעה בה צללי אורות מתרככים באוויר הקריר. לרגע
דממנו, ואז הרמת את ידך בתנועתך האצילה, והתחלת לערסל את גופי
לריקוד... גופי שלי עודנו עימי. לא בגד בי רע זה: מכל אותם
יקירים של עצמי, דווקא הוא- הבשר- נאמן לי.

הגם לך פזרה הרוח עלייך- והותירה אותך ערומה מול הקור?

חושבני כי לא תכיריני עוד, יפתי. או אולי את היחידה שעוד
מכירתני...- אולי את תזכירי לי מי עומדת מולך. אולי תעזרי לי
להאמין בקרינת המבט שמתחת לשכבת המתכת בה עטופות עיניי, בלב
הרוצה לאהוב...

אך לא אתן עוד. שוב לא אתן. הגלדים שעל ידיי הפצועות כבר פצעו
לתוכי והפכו צלקות. באלו הידיים בן דפקתי על דלתות האבן של בשר
ודם, בן ניסיתי לבקוע דרכי פנימה- אעטוף את כולי אל תוכי- ראשי
מול ברכיי.

עת לילה כעת. נגינה חרישית הגניבה דרכה אליי- ויצאה, כמבלי
שליטה, בשמך הרוטט על הנייר... אך עת רצון דקה, רכה, עדינה זו-
מה לה מול הבוקר הבודד שעלה עליי?

ההיטיבו עימך החיים, עירית? ההמרו עימך? הן לא כתבת לי.

ואני לך כותבת... האפשר כי תדעי?---     והנה
שוב יורד עליי מסך הברזל, מוחץ ולוחש ושותק- והלב דומם
והולך...- גם כי אגיש עלה כותרת אחרון זה, ודאי רק תאמציהו
לליבך, ותייבשיהו בדימעותייך...

הזוכרת את?-
לפנים, הייתה השמש ברוכה לי- מול קרניה העזות הייתי פורסת בלהט
פריחה את צבעיי החמים...


                                               שירה