אני רוצה לצאת החוצה ולשטוף את עצמי.
לשטוף את עצמי מהכול ומכולם. מהרגשות, המחשבות, ההירהורים ומכל
אותם הרגעים שאני עם עצמי ואני לא יכולה עוד.

אני רוצה לעמוד בגשם, עם עיניים פקוחות לרווחה, עם ידיים
פרושות לצדדים. ורק לעמוד באמצע הכביש, באמצע הגשם, באמצע
החיים, באמצע. ולא לחשוב. ולא לחיות. רק לתת לגשם לשטוף את
כולי.
להתחיל הכול מחדש. אני רוצה את הגשם הראשון, החזק, הנקי,
הטהור. את אותו הגשם שיעזור לי.

אלוהיי, אלוהיי המיוחד והיחיד. אלוהיי, אלוהים שלי שהוא בעצם
אני.
אני רוצה גשם. אני אוהבת גשם. ובנקודה זאת נראה לי שגשם הוא
התרופה הכי טובה למחלה שלי. מחלת ה"אני לא יכולה יותר ככה" או
הידוע בכינוייה "נמאס לי, נמאס מהכול כל-כך".

שמישהו ישלח גשם כי אני בהחלט בשנת בצורת.
שמישהו ישלח לי גשם כי אני ממש צריכה אותו.
צריכה אותו כמעט כמו אוויר לנשימה.
אני צריכה אותו בשביל להתחיל מחדש. כי כבר כל-כך נמאס לי לחיות
את העבר, את אותם החיים. את אותם החיים עם השיגרה המשעממת,
המחשבות שלא ניגמרות ועם אותם האנשים.

נמאס לי ואני רוצה הכול מהתחלה.
כמה שאני אוהבת אותך וכמה שאני אוהבת לאהוב אותך, נמאס לי.
כואב לי יותר מדי. אני לא יכולה יותר עם הכאב הזה. אני חושבת
שמגיע לי מישהו חדש, עוד הזדמנות שניה.

נמאס לי מהבצורת.
נמאס לי מהיובש של חיי.
אני רוצה גשם.
אני רוצה רטוב.
אני רוצה שוב.
אני רוצה חדש.
אני רוצה הכול.
רוצה נקי.
רוצה חיים.
רוצה רק גשם.
גשם.