כבר שלושה ימים היא לא צחקה והיא ילדה שצוחקת כל הזמן, היא לא
מרבה לבכות, אפילו עכשיו, היא לא בוכה.
כבר שלושה ימים שההורים שלה לא נותנים לה לזוז לבד.
מלבישים, מאכילים אותה, יוצאים איתה, כאילו היא חזרה להיות
תינוקת, מפחדים להשאיר אותה לבד לרגע, מפחדים שהיא תפגע
בעצמה.
הם לוקחים אותה למסעדות, קונים לה בגדים, תכשיטים ,נעליים,
אפילו כלב קנו לה עכשיו, אחרי שבמשך שנה היא ניסתה לשכנע אותם
וכל מה שהיה להם להגיד זה שאפילו בעצמה היא לא מצליחה לטפל.
הם מדברים איתה, מנסים לגרום לה לחייך, להגיב, וכשזה לא עוזר
הם לוקחים אותה לפסיכולוג, בתקווה שהוא יגרום לה לדבר.

ואפילו אז, הם לא משאירים אותה לבד, הם מסיעים אותה למשרד
שלו.
חדר ענקי בצבעי לבן -פנינה והיא תוהה איך אפשר לשבת בחדר כזה
ולשמוע צרות של אחרים כל היום מבלי להשתגע.
"אולי את רוצה שניכנס איתך?"
"אמא זה בסדר... אני בסדר"
הם מחכים לה בחדר ההמתנה בצבע אפרסק מבחיל שהיא שנאה מהפעם
הראשונה וכעבור שעה מחזירים אותה הביתה.
הם לא מבינים.
הם משגעים את החלק שבה שעדיין שפוי.

והפסיכולוג..אתם קוראים לזה עזרה?!?
הוא לוקח 300 שקל, יושב איתה שעה, חצי שעה מנסה לשכנע אותה
לדבר, וכשהיא מתחילה לדבר,
הוא לא מקשיב.
סתם מהנהן בראשו כאילו מקשיב ומסתכל בשעון העץ שתלוי על הקיר,
ואמור להקנות אווירה נעימה בחדר בשילוב עם צבע הפנינה.
אחרת למה שמישהו יתלה את הדבר המכוער הזה ויסתכל עליו כל שלוש
וחצי דקות היא חושבת לעצמה.
"טוב זה הכל להיום"
הוא קוטע את שטף הדיבור שלה
"את מתקדמת מצויין. אותה שעה מחר?"
"כן אותה שעה מחר"
היא זורקת לעברו ויוצאת.
אם אתם קוראים לזה עזרה, היא מעדיפה שלה יעזרו לה.

אתם חונקים אותי!
היא רוצה לצעוק... ועוד צילצול פלאפון שקוטע את קו המחשבה
שלה.
לא נותנים לא לחשוב, לא נותנים לה לדבר, כל היום היא שומעת את
הצילצול הזה, כל המשפחה מתקשרת. הם שומרים עליה בתורות.
"מתוקה, אבא רוצה לדבר איתך"
היא מושיטה לה את הסלולרי
"את מרגישה טוב? לקנות לך משהו?
איזה סרט בא לך לראות?"
"אבא, אני בסדר."

טו... טו... טו...


עם החברות היא מרגישה יותר לבד מתמיד
וידידים כבר אין לה, עוברת עליה תקופה קשה מדי ויש להם מספיק
בעיות גם ככה בשביל שהם יצטרכו עוד להתמודד איתה.
והיא משכנעת את עצמה שעדיף ככה להתחזק לבד, לסדר את המחשבות.
אז למה זה עדיין כל כך כואב?

בהתחלה הם רצו לאשפז אותה כדי לא לשמור עליה 24/7, אבל אז הם
כנראה החליטו שעדיף להראות לה שאכפת להם.
זה יכל להיגמר אז, זה יכל להיות הריב האחרון שלהם.
כבר נמאס לה לשמוע שהיא אפס, זה כבר חילחל לה לראש.
היא באמת מרגישה כאילו היא חוותה כבר הכל ואין לעולם עוד דבר
להציע לה, אז למה מכריחים אותה להישאר כאן בכח?
היא רוצה להפסיק להרגיש, לעצום עיניים ולא להתעורר יותר ליום
חדש.


3 ימים עברו והיא מרגישה שהזדקנה בכמה שנים.
קמטים קטנים התחילו להופיע לצד השקיות בעיניים.
אולי מלחץ ,אולי מחוסר שינה ,אולי מצער.
ושוב צילצול הפלאפון מחזיר אותה למציאות, זו בטח סבתא, תורה
לשמור עליה...
מתקשרת לשאול מה שלומה? אם לקנות לה משהו בדרך?
ואולי לשכור איזה סרט בוידיאו.