שום שאלה ואל תעני לו על מה שהוא ישאל, את ערסית מבת-ים ואין
לך חלום בכלל. את שרמוטה משתרללת ומשתוללת, את לא שום
קשת-בענן.

אני נכנסת ורוצחת אותו בקצב על מה שהוא עשה. אני נשארת מחכה
שהלילה יגמר כדי שאני אוכל ללכת והוא נשאר כי הוא רק מחכה
להישאר. אני שוב אתעורר היום בלילה עם אף אחד להאשים, בלי
מלים, כבדה, מחייכת אל העננים.

הוא מגיע,  דווקא מחייך, כולו שרמנטי, רומנטיקן. גברת, הוא
יגיד, כבד. יש לו משהוא בעיניים שלא מוצא חן בעיני אז אני
אומרת לו תסגור חלון גם אם אתה מעשן, הלילה אף אחד לא יעצור
אותך. הוא אומר לי יאללה תחכי בסיבוב, אני מסטול. אני מגחכת,
הוא משתעל. אני אומרת אתה רוצה להיות רוצח? הוא אומר: מה יצא
לי מזה לעזאזל?
וחוץ מזה כבר חזרתי ואמרתי שרצחתי ואני לא רוצה לדבר על זה
יותר.
אני אומרת טוב כואב לי הגרון טוב, לפחות הלילה תישאר.
והוא מכה
והוא עיוור
הוא שוטף את העולם עם גרון של יין ושר שירים ביידיש ובספרדית
אני מתעשתת ונרגעת. אולי לא כדאי להאשים, באמת, איזה גבר בכל
הצרות שלך, אישה. מה את מחפשת באמת?
הוא גם יירה בך ואת יודעת שאת לא רוצה עוד חור. אני כתבתי את
זה, אני, אני.

את מתלבטת, יש שם קושי
תחושה של מציאות
עם צעיף ישן של משי
ואלימות

המשורר פוקח את עיניו, טבעי הוא מתעורר
אוסף ביד אחת את העולם
שניה בקבר
הוא אוסף אותך אליו במנדולינה של נגיעות
את קני-הסוף, קטנים, עיניו הן מטביעות
בביטויים קטנים של חום ואהבה
בשינויים קטנים-גדולים של חיים -תקווה.