בעודו מביט מן החלון, מגלה הילד הצעיר כיצד חייו רצים מבעוד
הוא שם לב.
הזמן. הזמן תמיד ממשיך קדימה, לא מביט לאחור. כשהילד מתאמץ,
הוא רואה את השטן נוגס בישבנו. רק אתמול הרי ליוותה אותו אימו
אל בית הספר ביום הראשון, ומחר הוא מתגייס לצבא.
רק אתמול הוא ישב בבית סבתו, אוכל ממיטב המאכלים הלא כשרים
שלה, והיום, הוא מביט בעצב מן החלון אל בית הקברות שבהרים,
כיצד נשמתה מרחפת ומחפשת מקלט מן השטן.
העולם לא עוצר לחלשים, העולם לא עוצר לחזקים. אנחנו חיים מדקה
לדקה ולא יכולים לראות את העתיד ללא כדור בדולח.

ועכשיו, הילד הקטן, יושב ושומע לד זפלין וכותב את על ליבו,
מחפש את המשמעות במילותיו, אך לא רואה אותם. הבנקים רודפים
אותו, ההורים לוחצים עליו, הצבא רוצה אותו ובית הספר הקיא
אותו... האם אלה החיים אשר ייחל אליהם? האם אלה החיים אשר
המערכת בנתה לו ברוב שנאתה? איפה אלוהים הגדול והרחמן, אשר
מעניק חסדיו לעניים? ואם השטן תומך בעשירים, האם השטן יותר חזק
מאלוהים? הרי אם אלוהים לא יכול ליצור סלע שהוא אינו יכול
להרים, כיצד יכול אלוהינו הגדול שבשמיים להרוס את יצירתו, הרי
אלוהים לא טועה.

הילד מביט מן החלון במבט חטוף, מרים את הבאנג, ועושה ראש
לכבודך.

האם זו היא דרכו של עולם?