לפעמים כשאני מתחיל לרדת בגרם מדרגות ארוך במיוחד, מתחשק לי
פתאום להישען טיפ-טיפה יותר מדי קדימה ופשוט לצנוח. לא בגלל
דיכאון ואפילו לא בגלל עייפות - סתם, בשביל לשבור את השגרה.
ולפעמים כשאני רואה במקרה ברחוב מישהו שנראה לי קצת חשוד,
מתחשק לי פתאום לעקוב אחריו. מתחשק לי להתגנב מצל לצל, להעמיד
פנים שבמקרה אני הולך באותו הכיוון כשהוא כן רואה אותי, ולבטל
את המעקב כשהוא נעשה חשדני מדי. מתחשק לי לרשום בפנקס שחור,
קטן, בכתב סתרים (כמובן) את כל הכתובות שבהן הוא עוצר לבקר.
להוסיף גם את מספר הרישוי של הרכב הזה, שנהגו עוצר ליד החשוד
שלי להחליף מילה (הוא מכיר את כל השכונה, החשוד שלי. חשוד
מאוד), וכמובן, את מספר הרישוי של מכוניתו שלו, הכל בכתב סתרים
מיוחד שאמציא למטרה זו בלבד. ומתחשק לי לתת את הפנקס, בסמטה
חשוכה, לסוכן ק.ג.ב במעיל גשם אפור. חבל, באמת, שאין יותר
סוכני ק.ג.ב. איך נסתדר בלעדיהם?
ולפעמים מתחשק לי לצוד לי, לגמרי לבד, טירנוזאורוס רקס - ברובה
פילים בריטי. רק בשביל הספורט, וכמובן להגדלת האגו. למרות שזה
אכזרי - אחרי הכל, הוא לא בדיוק בסכנת הכחדה. (חוץ מזה, כולם
עושים את זה. מה ישנה עוד אחד?)
ולפעמים מתחשק לי שיתקשר אליי איש חשוב, ויטיל עלי משימה
חשובה, שרק אני יכול לבצע, אבל שאסור לספר עליה לאף אחד. כמובן
שבהתחלה הוא יתנהג כראוי לאיש חשוב - בחשיבות עצמית. אבל ככל
שיספר לי יותר, אבין יותר כמה הוא זקוק לי בעצם, ועד סוף השיחה
הוא כבר כמעט יתחנן. ואני - אין לי לב לסרב לו, למרות שמדובר
במשימה נועזת ומסוכנת מעבר לקווי האויב, כי לא בדיוק מתחשק לי
לפחד.