[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








גביש
"התאמה הרמטית אמרת... "-  סיננתי ובחנתי את הדלת דרכה נכנסתי.
למעשה היא פשוט התאימה לקיר באופן מושלם והייתה חלק ממנו.
טכניקה לא מתוחכמת אם כי יעילה.
כבר הייתי כאן קודם, כבר העברתי חבילה לבית הירוק, אבל אז חיכו
לי עם דלת פתוחה. אם אני אצטרך לבוא לכאן כל יום, זה יהיה
מסובך למצוא את הכניסה כל פעם מחדש.
" תגיד, אם אתם יוצאים ונועלים את הדלת, איך אתם פותחים
אותה?"
"לא כדאי לך לנסות לסגור אותה עכשיו, רק מחר אנחנו מתקינים
מנעול, בינתיים מישהו חייב להישאר במקום הזה כל הזמן- הפתיחה
המכאנית היא רק מבפנים "
בחנתי את הכניסה והפכתי את הקיר לשלם פעם נוספת. המסדרונות היו
צרים והזכירו במידה מסוימת חלק מאותם חדרי מחקר במכונים
והטכניונים. אני חייב לציין שלאף אחד מהבניינים שבהם ממוקמים
חדרי מחקר אלה, אין כניסות כל כך פנטסטיות.
" תגיד ,מממ... , איך קוראים לך? "
" זכריה "
"זכריה. נעים מאד. תגיד, יתנו לי מפתח לבניין?"
" מפתח, כזה עם חור של מפתח? כזה שבעזרתו אפשר לאתר את מיקום
הדלת? לא, כפי שראית אנחנו יותר חכמים מזה"
" אתה מתכוון שיש לכך איזה סימן על קולי כמו של מכוניות או
משהו כמו כרטיס מגנטי? "
" היה לנו כרטיס מגנטי, החור שלו היה ממוקם בחוש החיצוני, אתה
יודע, הנישה הזאת עם המכשירים"- אמר בהולכו והוציא פיסת פלסטיק
שטוחה בצבע צהוב בוהק מהכיס - " עד לפני חמישה שבועות, אז
תפשנו צלם פפראצ'י כשהוא מנסה לפתוח את הדלת עם כרטיס מזויף.
למחרת היום ניתקנו את המנעול ומאז תמיד יושב מישהו בבית ופותח
מבפנים. האמת היא שרצינו להזמין אותך לכאן רק כשהמנעול החדש
יהיה מוכן, לצערי המשלוח התעכב ."
הנדתי את ראשי כאות להסכמה עמוקה אם כי באמת הייתי די מבולבל-
" ואת המנעול החדש לא יהיה אפשר לפרוץ ?..."
" היה בטוח. אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ותאמין לי שתכננו
הכול נכון, המנעול החדש יהיה מצויין, אתה עוד תראה. אנחנו שמים
הרבה מאד על בטחון, זוהי גאוותינו..."- החל לפטפט כמעט עם
עצמו.
" אנחנו... כמה 'אנחנו' יש כאן?"
"א..." - אמר במבוכה-" כרגע מחזיקים את הבית הירוק שלושה איש
."
"המעבדה לא אמורה להיות מלאה ורוחשת?"
"למעשה, הצוות המקורי הכיל ארבע עשר נפשות. אך לאחר התאונה מתו
שלושה מהצוות ושמונה נעצרו באשמת קשירת קשר נגד מר גביש, ז"ל .
באמת היה אדם טוב, אם כי קצת משוגע, אבל קשה לי להאמין שמישהו
היה מתאמץ לרצוח אותו" - אמר האיש כשנכנס לחדר גדול בעל תקרה
גבוהה והתיישב ליד מסך שהראה את הנוף מחוץ לבניין.
התיישבתי בכיסא לידו." בעניין האנשים, זה עדיין די קצת בשביל
מעבדה עצמאית, במעבדת הממדים של צה"ל עובדים כמעט מאה איש."
 



היום ממזערים הכל. נורת הרדיו הוחלפה זה מזמן במכשיר הפלא של
שנות החמישים: הטרנזיסטור, שהיה קטן, נוח, ידידותי ועם זאת
שילב את אותם העקרונות של הנורה. אחריו בא שבב הסיליקון
המפורסם. הטרנזיסטור, על אף קוטנו, לא יכל לעמוד בתחרות עם
חרקי המתכת ולאט נכחד מן העולם, אף כי היה קטן וחסכוני והדיח
בעצמו את הרדיולות6.  אחרי זה באו ה"פיינדים" ( שהם שיבוש עברי
של pin head processor - -מיקרו מעבדים בגודל של ראש סיכה ) אך
אלה הובאו לשימוש הרחב רק בשנות העשר המאוחרות ובזמן התקרית לא
ידעתי על קיומם.
האמת היא שהעולם הבזבזני שלנו מייצר אבטיפוס ומאחוריו שורה של
מוצרים כמעט זהים, רק יותר קומפקטיים. את אותו מכשיר אפשר
להמציא כחמש פעמים בלי שהציבור יבחין בזה.
ככה זה עם מערכות, אם מערכות חיות או מערכות ניהול כמו זו של
חברת גביש.
בלי ספק, אם הצבא היה מתכנן יער, מר גביש היה מתכנן גן יפני.
על כל עובד בבניין היו מוטלות מספר משימות והוא היה בעל שלוש
כישורים חשובים או יותר.
יותר מזה, לא כל מי שעבד בשביל גיא גביש ידע זאת, ארבע עשר
האיש היו רק צמרת הניהול למחקר שהתבצע בדימונה, בגליל העליון
או ברחובות וזה "דישן" את הגן הקטן וסיפק לו את האבנים, הצמחים
והמים. מאות האנשים שעבדו בתחומים נפרדים של פיזיקה, כימיה
ומחשבים כלל לא ניחשו למה הם עושים זאת אלא פשוט המשיכו לעבוד
תחת המימון שניתן להם. זו הייתה אחת הדרכים שלהם לקצץ בכסף:
המדענים לא התאמצו לחקור, כשמצאו את הנושא הנכון לחקור, שילמו
לחברה קטנה או מכון דל תקציב אשר עשה זאת במקומם בעזרת צוות
גדול, אך בגלל שלא ידעו מה באמת עשו, קיבלו  תשלום זעום לעומת
מה שיכלו לדרוש עבור עבודה זו. כשחברה זו או אחרת התקרבה מדי
לגלות את המטרה האמיתית, הועבר המחקר לכוח העבודה הבא.  אפשר
להגיד ש-'גביש' קיבלו מכונת זמן מוכנה והיו צריכים רק להפעיל
אותה. אין ספק שזוהי הסיבה שהבית הירוק התקדם מהר יותר מהמעבדה
של הבחורים בירוק, אם כי היה בגודל כולל של עשירית משלהם.



האיש שליווה אותי פנימה היה מין ' כל יכול ' אשר נראה כאדם
פיקח ובקי, חלקית הודות למשקפיים הקטנים שלבש על פניו המלבניות
ויחד עם זה היה שרירי בצורה שגרמה להתעלם מהכרס הקטנה שצבר עם
הגיל ושבלטה מחולצת הטי השחוקה שלבש רוב הזמן. זק, כפי שכולם
כינו אותו היה איש חסון ובלי ספק דמה לאותם גיבורי פעולה
מתוחכמים של סרטי המאה העשרים. אין ספק שהתאים לעבודתו כמגן-
השומר- איש החוק הגדול והחשוב ביותר של החברה, אם כי גם היחיד.
שמו נקשר עם יעילות בעבודה ותמך ברעיון של ריבוי כישורים.
באותו יום התלבש זק בהידור כדי כנראה לעשות עלי רושם טוב. אני
לכשעצמי לא קלטתי עדיין שאני מנהל את כל הדבר הענק הזה, הרגשתי
כמו מבקר רגעי שכל זה רחוק ממנו.
"איפה המשרד שלי?"- שאלתי כדי להרגיש יותר נוח.
"למר גביש מעולם לא היה משרד, הוא היה אומר שמשרדים הם לקבלת
פגישות ולישיבה משעממת. גיא אף פעם לא ישב, הוא תמיד עשה משהו,
וגם אורחים לא היו לו- ככה זה במעבדה סודית, לא באים לבקר
הרבה..." -אמר והחל לצחקק.
נזכרתי בעוד משהו חשוב-" והייתה כאן את האישה הזאת, בת ארבעים
בערך, בערך בגובה כזה"- הערתי והצבעתי בגובה הסנטר- " היא פגשה
אותי כאן כשמסרתי את המסמכים האלה שרציתם, המקור של המאמר על
חסימת חלקיקים, אני חושב."
" אה "- הנמיך זק את קולו- " היא... נאסרה כחשודה ראשית בקשר
לרצח."
" אני... מבין... , אז אנחנו תקועים עם שלושה איש?"
" זה כל מה שאנחנו צריכים, עכשיו לא מפתחים פה כלום, פשוט
מפעילים ציוד ישן..."- אמר נחרצות, בהקלה רבה על שינוי הנושא.

" אז מה שאנחנו צריכים זה  ר ק... "- ברגע הזה הבחנתי שמאחוריי
עומדת אשה. היא לבשה מכנסיים צבועים בקשת שהיו מנוגדים לרקע
האפור דהוי מאחוריה וכזכורני, סוודר סרוג מכיוון שתמיד סבלה
מקור בגלל מערכת המיזוג. בדיבורי חלה הפסקה ארוכה על מנת לבהות
בה. היא הצריכה בהייה ארוכה, כדי לעמוד על טיבה ולקלוט את
מראה. אם תרצו זאת בקיצור- היא הייתה יפיפייה. נדיר לראות נשים
כאלה במיוחד שלא בהקשרים של תעשיות מדע מסתוריות. זאת לא הייתה
אותה אישה שפגשה אותי קודם, אלא עלמה צעירה עם שיער בצבע אורן-
אגוז- ערמון טבעי (לפחות כך היא טענה) ועיניים שהבריקו אפילו
באור הקלוש של חדר הביטחון.
" היי! "- אמר הכל יכול לעלמה -" תכירי את מר דויד אהרונוב,
הוא ידאג שלא יהיה לנו משעמם בחיים... שלושתנו תקועים ביחד
שבוע ואנחנו כבר מתחילים להשתגע " - הוסיף בשקט כשפנה אליי.
"נעים מאד- נטע"- אמרה
"אוי! שכחתי להציג אותך..." -התערב זק והשתתק שוב.
" נעים מאוד- דויד. אמרת נטע, איזו נטע?"
"נטע פרימוב"- מילמלה בקול נעים, עד כמה שיכול להיות נעים לאיש
חסר שמיעה כמוני, ועם זאת, צליל דיבורה גרם לי לרצות לשיר.



נטע
" רופאת הספינה"- כפי שכינה אותה זק, הייתה הרופאה
והפסיכולוגית שהופקדה על אותו צוות מצומצם ומשולב. לכל מקרה,
אם משהו ישתבש.
למרבה מזלה, המדענים לא הרבו לחלות ובריאותם הנפשית הייתה
יציבה (אולי אם מר גביש היה מקבל טיפול בזמן, היה נמנע כל
הסיפור, אבל בעיקרון כולם היו בסדר) אז בשונה מזק, לנטע
פרימוב, כרופאה  הייתה מעט עבודה, לכן היא מילאה מהצד גם את
תפקידה של המזכירה ולמעשה ידה הייתה בכל.
בשנת 2010 הייתה בת עשרים ושמונה בלבד, אף כי אנשים רבים (אני
ביניהם) העריכו את גילה בעשרים ושלוש שנה או פחות. זמן קצר
אחרי שסיימה את לימודי הרפואה שלה, פגש אותה מר גביש (שראה את
מצבה הבודד, שכאמור, מתאים לעבודה החשאית) ו"גייס" אותה
למעבדה. עד אז לא היה רופא באזור, הם לא היו צריכים אחד מכיוון
שעבדו ברמות קרינה גבוהות וסביבת אדים רעילים. כל מי שנשבע את
שבועת הרופאים היה מפריע להם.
כאשר החלו הניסויים היותר בטוחים במסך הממדים, הוחלט על הבאת
רופא למקום, מכיוון ששניים מהעובדים חלו בסוג חדש של אנגינה
ואצל עוזר המדען הראשי התחזק שיגרון הפרקים ברגל ימין עד כי
הזדקק לכיסא גלגלים כדי לנוע.
נטע פ. הסתדרה מצויין. אחרי שגילתה שהאנגינה היא לא סוג חדש
אלא סוג שנחשב לנכחד ופשוט התעורר, היא ריפאה את שני העובדים
(אחד הפיזיקאים  ואיש המחשבים הראשון). לאחר מכן שלחה את עוזר
המדען החולה לניתוח שכמה שבועות לאחריו יכל ללכת. כשגמרה עם
המחלות, פנתה לטפל בלחץ בעבודה ונתנה כמה עצות שימושיות לשיפור
היחסים בין העובדים. עד מרס לא הייתה לה תעסוקה.
נטע עסקה בעזרה לכימאים ובבניית אמצעי הביטחון לפתיחת השער.
היא למדה את דרך ההפעלה של המכונות השונות ואף הפעילה פעם את
מעבר המימדים. נאמר שהיא לקחה את ריבוי התפקידים ברצינות רבה
מדי.
חרף מעורבותה, לא נחשדה על ידי שרות הביטחון כמעורבת ברצח,
מכיוון שהחליפה את הסגן השני שנסע בפתאומיות לסידור כלשהו
(כמובן שזה נאסר ראשון ועדיין יושב), מכך התפרש שעמדה קרוב מדי
למקום הפיצוץ ,נפגעה מרסיס זכוכית בצווארה והוזעקה במצב בינוני
לבית החולים. כעבור שבועיים וחצי כל מה שנשאר מפציעתה היה צלקת
קטנה בעורפה.
שני האחרים שלא נאסרו, נחקרו, אבל בהם לא נמצא כל חשד, לפי
שעה.
בזמן שאחרי מר גביש, כאשר הצוות הצטמצם ותוכנית חירום לחוצה
הופעלה, מילאה נטע כל תפקיד שידעה, ומכיוון שהייתה פסיכולוגית
וגם אשה יפה- הייתה הבורג האחרון שהחזיק את המערכת בחיים.
כאן באמת הייתי צריך יותר לשעשע את העובדים מאשר לעשות משהו
רציני.
בעצם, שפיותו של הצוות היה נושא רציני וחשוב מאין כמוהו, אפילו
יותר מטכנולוגיית הסינטים .



"זו קינה.
על יצור כה עיוור
שכל ששת חושיו לא עוזרים לו יותר.
חולדים כבר יותר רחבי אופקים!
ואנחנו נשארנו
דודים רחוקים
של עצמנו.
קופים עם ידי אלוהים."
(מתוך "איש השקיעה" -עידו ארמיאץ')



Synth - Technology
סביר להניח שמחצית מהקוראים מוכרת היטב עם התופעה עליה אדבר,
היא קראה מאמרים, ראתה הדגמות ויכול להיות אף פעלה בתחומים
שונים של טכנולוגיית הסינטים. המחצית השנייה של הקוראים, אולם,
יכולה להבין רק מעט מאד בפיזיקה.
לכן לא אכנס כאן למושגים מקצועיים על אופן פעולתה המדויק של
המכונה, אם כי גם לא " אטחן מים" ואספר על עקרונות  הפיזיקה
הפשוטים, לאלה שלא יוכלו להתמודד עם הפרטים הטכניים.
לפניכם סיכום מופשט ומתומצת של היסטוריית הגישה המדעית,
הניוטרינו ושל מכונת הממדים הפרטית שלנו. כל המעוניין לקרוא
עוד, יוכל לגשת לספרי         " הטענה לכתר הזמן"(הוצאת
מוזיאם, 2021) , בכל ספרייה או מאגר נתונים ולמצוא את
ההיסטוריה המלאה  המסורתית של המירוץ למימד ברחבי העולם, כמו
גם בארץ (לפרט מה שיסופר בהמשך הספר הזה, שהיה סוד בזמן פרסום
'הטענה לכתר').
בהתחלה עליי להבהיר שאין קשר רב בין הנייטרון, שהוא אחד משלושת
המרכיבים הבסיסיים של האטום, לבין הנייטרינו, עליו אדבר
בהמשך.
הנייטרינו, הנו החלקיק הנפוץ ביותר ביקום. הוא נפלט בעיקר
מכוכבים אך מתופעות פיזיות אחרות גם כן. השמש, למשל, "מציפה"
אותנו בכמויות בלתי ניתנות לספירה של החלקיקים האלה. ישנם
בכדור הארץ כמה מיליונים של נייטרינו על כל חלקיק אחר. אך לא
בכדור הארץ הם נעצרים. תנועתם היא מתמדת ואינם מושפעים מכוחות
ארציים כדוגמת הכח החזק או כח הכבידה, אם כי בתנאים מסויימים
הוא מציג זיקה מעטה לכח החלש. חוסר התלות הזה מוביל לכך
שהחלקיק המדובר לא מעוכב כמעט אף פעם ולכן הוא מסוגל לעבור דרך
כדור הארץ מבלי לאבד את מהירותו או לשנות את מסלולו.
יש להגיד שבאטום ממוצע יש פחות מאלפית האחוז חומר. רוב
החלקיקים והתת-חלקיקים הנעים דרך המרחב, נדחים משדות הכח של
חלקיקים אחרים ולא עוברים דרכם. הנייטרינו "מנצלים" את אי
תלותם בשדות אנרגיה ועוברים לרוב בחלק האטום המורכב מריק.
כבר בשנות השמונים ולפני זה, הוצע שחלקיק זה לא שייך לעולמנו.
ואפילו אם שייך, ביצועיו יכולים לעלות על פני אלה של כל חלקיק
אחר.
לא די בכך, גם שעוד תכונה יוצאת דופן של אותו אובייקט מסתורי,
היא היותו "החלקיק שלא קיים". כמה שלא יהיה מכשיר משוכלל, עדין
ומדוייק, הוא לעולם לא יצליח לקלוט נייטרינו במצב סטטי. שנים
רבות חשבו שחוסר הדיוק של המכשירים הוא הוא זה שגורם
"להיעלמות" המסתורית של נושאי מחקר חמקמקים אלה, בהיותם
עומדים, מצב נדיר לכשעצמו, אם לא, כפי שחושבים היום, בלתי
אפשרי.
זה הכל אשמה החברה האנושית הזאת... כן... אנחנו. יותר מכל,
המחשבה שלנו היא שעוצרת אותנו מלגלות את האמת.
תחילה, בזמנים רחוקים מאיתנו, היו האמת והמחשבה מקשה אחת.
הפילוסופיה שלטה. ואכן, על פני עולם יומיומי, הנחות פשוטות של
הנפש "ההגיונית", בדרך כלל לא נסתרות. היו אלה יותר מעידן אחד,
שבהם שלטה האידיאולוגיה של אימות המתרחש על ידי חמשת החושים
וכאשר מדובר בהתפתחות המאוחרת של הדתות, גבר גם השימוש בחוש
השישי, מה שלא תרם לדיוקן של השיטות המדעיות.
הגיע הרנסנס. אחריו המהפכה התעשייתית. אלה הביאו רוחות שינוי
שהפכו תוך מאתיים שנה להוריקן שמחק בדרכו דעות ישנות. כמה
מוחות יצירתיים ונאורים הבינו שלא תמיד המוח מדייק בהערכותיו.
שגם לו יש את מרווח הטעות.
מכשירים ! - אמרו המדענים דאז- מכשירים יובילו אותנו בגיא
הצלמוות החשוך של העולם הטבעי ! די לנו לסמוך על אוזננו
ואפינו! הם משקרים לנו ועושים זאת מאז ומתמיד. הבה נראה את
עולמנו דרך מכשירנו ואיזה עולם נפלא יהיה זה אז!
מאמונה עיוורת בחושים, עברו להתכחשות שלמה אליהם. קומץ המוחות
הנאורים מת מזמן ורק הדרך נשארה. ישנם בהיסטוריה מעט מאד אנשים
שלא היו מצביאים גאונים, או מהנדסים מבריקים או פעילים
הומניטריים נחושים, אלא אנשים בעלי מוח שעובד שעות נוספות
ומבין את העולם יותר לעומק. כן, אמנם לאחרים שהזכרתי אנו חבים
את תרבותנו, אך רק לאחרונים אנו חווים את אנושיותנו, את מה
שאנחנו עכשיו, בשונה מאחינו שעל העצים.
מוחות אלה מובחנים היטב מעל כולם ומוכרים על ידי הכלל אך
לפעמים נתפשים לא נכונה. כך קורה שההמון, בהגיעו של גאון, פונה
לכיוון של אותה נפש, אך ממשיך בה גם הרבה אחרי שהגיע הצורך
לעצור ולחשוב שוב.
כך קרה גם הפעם.  מאז נראה שכמות המוחות העובדים רק קטנה. עד
תחילת המאה ה21 חשבו שאכן המכשירים הם היחידיםשמבטאים את האמת.
אותה מהפכה של לפני ארבע מאות שנה, אותה אחת שהביאה פילוסופים
רבים מספור להפוך למדענים, עוד שלטה. נשאר רק מושג אחד מאז.
הוא החזיק חזק מכולם וסירב לעזוב: האמת המוחלטת.
המאמינים בינינו יחלקו עליי,  אך אני הייתי רוצה להכריז בקול
שאין אמת. מי שמכיר את עולם פיזיקת החלקיקים אך במעט, מכיר
תופעות כגון עבר-הווה פיזיקלי. כל המחקר הרי מתרכז סביב עולם
ללא צבע או חומר ואף לא גלים לשמם. זה עולם שהאדם יוכל להבין
אך ורק באופן סובייקטיבי. בעולם הזעיר ישנה רק גרסתו של
המתבונן ואילו "אמת" לכשעצמה לא קיימת.
רעיון זה של שביל הזהב בין שתי הפרדיגמות יצר את מכונת הממדים
הנעה בזמן, במרחב וכן בין מרחב-זמנים. כדבר ראשון היה צריך
להבין שהניוטרינו כבר ביצע אותו מסע מדהים מספר פעמים בלתי
מוגבל. כלומר, אם החלקיק המסתורי, אפילו בהיעדר פעולת העלמה
מיוחדת,  לא נותן את אותותיו לעולם בשום דרך ולא מגיב לדבר,
הרי הוא ( כפי שכבר אמרו על מנהיגים מסויימים ) לא רלוונטי=לא
קיים !

כדי לעבור לשלב הבא בהסבר, עליי להבהיר מהוא הנייטרינו.
הסובייקט המדובר יכול להיווצר ממואון בן אחד הסוגים או
מאלקטרון. במקרה של אלקטרון, מספיק לו לוותר על תת-חלקיק היגס
והוא כבר נייטרינו. מהירותו אינה נמוכה ממהירותו של האור.
ובדיוק כמו האור, כלומר,  חלקיק האור, הפוטון, מתנהג גם מושא
מחקרנו.  כפי שהמוח הנאור, איינשטיין, כבר הבהיר לנו,  חומר
מתכווץ  באופן יחסי למהירותו, בעוד האנרגייה לא פוחתת. המסה
שואפת לאפס עם התאוצה וברגע ההגעה למהירות האור, המסה מתאפסת.
זו הסיבה שבלתי אפשרי לעבור מהירות זו. כאן ניתנת ההזדמנות
להסביר מהו הפוטון: לא יותר מחלקיק שהחומר בו התאפס וכל
האנרגייה שלו התרכזה במה שהיה פעם פרטיקל זה או אחר. וזהו
האור- אנרגייה חזקה ומשוחררת מהשפעתו של החומר.
אולם, לאור יש שני חסרונות, כאשר מדובר ברתימתו למכונות  זמן.
התכונה החשובה ביותר היא, כמובן,  מושפעותו משדות כח. האור
הנראה נחסם בקלות על ידי אטומים של חומר דחוס. אור בארכי גל
קצרים יותר משפיע על שדות אנרגיה ומשנה את הרכבם של אטומים
ומולקולות בעוברו אותם בדרכו (למשל, קרינת גמא). החסרון השני
הוא שבהיותם של הפוטונים חשוכי מסה לחלוטין, הם ניתנים לשליטה
מעטה מאד, שלא לדבר על תיכוון".
החלקיק המפורסם שלנו, לעומת הפוטון, מחזיק ברשותו את התכונות
הדרושות: עולם החומר לא כובל אותו אליו, עקב מחסור במסה
אמיתית, אך גם יש לנייטרינו השפעה מסויימת על המציאות, בהיותו
בעל מסה מדומה. ככה הם עפים להם במרחב, בעלי מסה מדומה בלבד,
ללא הפרעה מכוח הכבידה ( שהוא אלמנט חשוב ביותר ביצירת אפקט
הזמן), משנים מצבים מסוג נייטרינו אחד לשני ולפעמים, במצבים
מסויימים, נעלמים. היעלמות כזאת היא הדבר הדרוש, פירושו של דבר
הוא שהחלקיק קפץ בזמן וביקום ( דבר ספונטני של מה בכך
כשמתקיימים בעולם המיקרוסקופי, בן שבעה הממדים).  לכן יש לרתום
כמויות אסטרונומיות של אותם טיילי ממדים, כדי שיפנו מספיק שטח
ללא השפעת כוחות ארציים, כדי שאדם יוכל לצעוד לאותו עולם
נוסף.
לא ניתן הרי להשתמש בנייטרינים "פראיים" לשם העניין, מכיוון
שהם חסרי כיוון מוגדר ומדוייק וכן כי הם חסרי תיכוון. לכן,
השערים שהם קורעים בזמן הם ארעיים וקטנים ומאזנים אחד את השני
כך שאיננו מסוגלים להבחין בהם ( על אף שכל הזמן מתבצעת אצלנו
'בריחת חלקיקים' אל החורים המיניאטוריים האלה שממלאים את החלל
וכן, לפעמים גם חלקיקים נוספים אל העולם שלנו דרך חורים ארעיים
כאלה).
תכוון הוא השם שניתן לMetatuning , כלומר, קיבוע  מלאכותי  של
תכונות ספינומימיות, בתת-חלקיק. בשימוש במתמטיקה מתקדמת, ניתן
ליצור תת-חלקיקים בעליי תכוון המסוגל לגרום להם להיעלם ולצוץ
במקומות וזמנים אחרים.
ומה הם הסינטים, אם כן?  פשוט מאד. זה הכינוי שגיא גביש, ז"ל,
נתן לנייטרינים המלאכותיים שיצר. אלה הם אותו "פועלים"
המושלמים למשימה.
בנוסף למטא-טיונינג, ישנו השימוש החיוני בחוסם החלקיקים.
זו תעלומה.
אותו קיבלתי בירושה מגביש עצמו ועדיין שום מדען חוץ ממנו לא
הצליח לגלות את סוד פעולת מרכיב זה. לפרקו לגורמים לצורך
בדיקה, לא הספקתי, מכיוון שהמכשיר נלקח ממני מייד אחרי סיום
תקריות התאונה ולא נראה עוד. יש סברה שסוד הקסם הוא ביצירת
'רשת עכביש' צפופה של הכח החלש. אף אחד לא יודע לבטח. בכל
אופן, אופן הפעולה הוא: החלקיקים נעצרים פתאומית על ידי שדה
כח. אלה בעלי מסה אמיתית, לרוב לא ממשיכים לנוע. המתמידים
ביניהם, בעלי כמעט-מסה, הקרויים נייטרינו, לא עוצרים, אלא
מחליקים למציאות מקבילה. בתכוון נכון, הם מגיעים גם לאותה
המציאות ליצירת 'חלון'. את החלון הזה, אגב, יוצרים אטומים
הנגררים על ידי הזרם המתכוון. המסה האמיתית שלהם מפריעה את רצץ
הכוחות של הזמן-מרחב ו"קורעת" פתח לעולם הרצוי.
ובקיצור: משלחים קרן אלקטרון-נייטרינו מכוונים קדימה ובעלי
תכוון זהה בצפיפות 1.7 מעל הצפיפות הנורמלית (ההולנדים השתמשו
במנות אף נמוכות יותר והגיעו לרמות דיוק גבוהות יותר) אל חוסם
חלקיקים. כל הנייטרינים נעלמים בו זמנית וכל אחד פותח חור
ממדים. מכיוון שכולם זהים ושאינם סותרים את התכוון אחד של
השני, מתחברים החורים לפתח ממדים בגודל הרצוי. הייתי כותב פה
את המספר של נייטרינים לשנייה שבהם השתמשנו במכונה שלנו, אך
אין לו שם ולא הייתי רוצה לבזבז דפים על ציור אפסים.
פתרונה של המהפכה התעשייתית: ייצור המוני. ממש המוני. גביש לא
הסתמך על מקורות טבעיים ומכיוון שלא יכל לאגור חלקיק חמקמק זה,
'עשה אותם' מייד במחולל שתפס שלושים אחוז מהבניין. משם, הובל
הזרם היקר דרך סדרת מסננים המבוקרים על ידי שני מחשבי העל
והגיע לשפורפרת. מהשפורפרת נפוץ הזרם על פני חוסם החלקיקים
ויוצר את קרע הזמן. כמה פשוט, כמה גאוני...

הפתח, בזמן שלא פעל, נראה די דומה למקרר. כך הוא גם נקרא.
בחגים, כך נאמר, קישטו אותו אנשי המעבדה במגנטים וחגגו בחדר
המכונות הענק שבקומה התחתונה. רוב המכשירים החשובים מצויים
באותו האנגר מכונות ואפשר להפעיל את השער מהתחלה עד הסוף מבלי
לצאת מהחדר. לא יותר משלושה אנשים נדרשו לזה לפני ששירות
הביטחון לא פירק את אותו שער.  המחשבים, הצינורות והמקרר
מאוחדים היו כמעט כמקשה אחת שניצבה בצד השני של החדר, אל מול
מדרגות הכניסה.
מפעיל המקרר שלומי קארין: בן אדם שרק שמו נחמד. גילו אז היה
בסביבות סוף החמישים והוא היה איש המחשבים הראשי. קארין, על אף
מזגו הנורא, לא נאסר ונשאר לעבוד בחברה. הוא היה בעל הוותק
הגדול ביותר במעבדה ועל כן, בנוסף לידע הרב שלו בהפעלת המכונה,
נאלצנו לכבדו.
מתרגלים.




ש  ג  ר ה  
כבר הייתי רגיל למקום. קראתי את המחקרים ששרדו את הפיצוץ
ולמדתי לפתוח בעצמי את המימד החדש, אפילו עשיתי זאת פעם. המקום
יפה אם כי לא מרשים כפי שמצפים מממד אחר: אין הרי געש מתפרצים,
אין חיות פנטסטיות, אין תופעות טבע שמימיות מוזרות...
בעצם, זה נראה כמו כל חורש בכרמל או אפילו כמו חצר אחורית,
במידה מסויימת. מובן שהבטתי על אותו יקום דרך מעטה עבה של
זכוכית שכיסה היטב את שער הממדים ולא העזתי להיכנס אליו.
עסקתי רבות בלמידת המערכות השונות שנקבעו במעבדה. היו שם הרבה
דברים שהקשר שלהם למסע בזמן היו קלושים ותפקודם היה פשוט. היו
ששמרו מפני וויברציות בתדרים מסויימים (אשר גורמות לסדקים
במיכון הכבד יותר). היו שתיעלו את הטמפרטורה הגבוהה לתוך מיכל
מים גדול בתוך האדמה. לא אפרט את השאר, אך אגיד שהעבודה עליהם
הייתה מתישה למדי, לפחות עד שהבאנו את כל התקלות הקטנות שניכרו
במכונות לתיקונן. כל מה שלא דן בפיזיקת ממדים היה בנוי באופן
המיושן ביותר ולא פעם ניתן היה לראות אותי ואת זק שקועים בחצי
גופנו בקרביים המתכתיים של הבית הירוק, בין טלטלים, קרנות
יניקה וצינורות מפני גזים, מניפות וניפלי גירוז, כשאנו אוחזים
במפתחות סגורים מסוגים שונים, מגרזות, פחיות שמן ורתמות
חשמליות.
אחרי שסיימתי את קריירת המכונאות הקצרה והובן לי שאותו עולם
חורש- מקום ככל אזור טבע על כדור הארץ, הוקל לי וניגשתי לטפל
בעבודה הלחוצה של הזמנת צוות למקום. לפי עצתו של זק היקר,
נזקקנו לחמישה חברי צוות והוא התכוון להיות אחד מהם. בהתחלה
כבר עמדתי להיוועד עם כמה מהטיילים הטובים בארץ כאשר התקשר אלי
איש קשר חדש ולחץ עלי לא להוציא לפרוייקט כלל פרסום, מה שדרש
להזמין לכאן הרפתקנים פחות מפורסמים אך יחד עם זה ברמה טובה.
למעשה, כמו בכל התגליות המדעיות הגדולות, ארבעתנו עבדנו יותר
כקרקס של בליל מדע ואלתורים מאשר כמעבדה מכובדת: קארין שמע
בטלוויזיה על איזו הרפתקנית שקוראים לה טל ואמר שהיא דומה
לגרסה הנשית של זכריה אז זה בתורו החליט לבדוק עליה ולבסוף
שידל אותי לטלפן אליה בחמש בבוקר ולהביא אותה לכאן. חוץ ממנה
היינו אמורים להשיג, לפי דברי זק, שני עוזרי מסע (כמובן בעלי
ריבוי כישורים) ומומחה ביולוגיה. אחרי כן יהיה עליהם לבחור
ציוד אשר יספקו כמה חברות ניסיוניות ומשם ישר לחורש.




ג'יפ בודד  
" בום! בום! טראח!"- קשה להאמין שמוזיקה עתיקה כמו רוק כבד
עדיין יכולה להישמע כל כך טוב- "בום! טראח! בוינג!"- בשביל טל,
אפילו מוזיקות הפליפ והבאלאנס החדשות ביותר לא יכלו לעקוף את
ההנאה שבשמיעת גיטרות מתרסקות. בכביש החוף של הבוקר ההוא לא
היה קשה להבחין ברכב יחיד בצבע חום- סגול מזוויע אשר עשה 90
קמ"ש כלאחר יד כשהוא נוסע דרומה.
עוד מאז נולדה, נועדה לחיים סוערים מדי. טבריה, שלתוכה הגיעה
לעולם בשנת 87 הייתה מקום מלא גירויים חיצוניים שונים. וכך,
גדלה להיות בחורה משועממת  והיפראקטיבית אף כי לא היה בה רוע.
הינומה הסתובבה בין כל החבורות האפשריות בלי הרבה מקום לאלה של
הבנות. אם תשאלו אותי, היה אצלה מין מחסור בהורמון נשי, אם כי
לא היה יותר מדי טוסטסטרון. מכך נבע שהייתה אישיות מיוחדת
להפליא.
כשהגיעה לתיכון, נודעה ביכולתה להגיע לכל מקום חוץ מלשיעור.
באחד הימים בהם היו שני שיעורים חופשיים רצופים, היא יצאה דרך
גדר בית הספר והקיפה את הכינרת בטרמפים עם שני חברים כשהיא
מספיקה בדיוק לשיעור הבא. למורים הנדהמים נודע הדבר רק בסוף
השנה. אחרי שעסקה באומנות הבריחה מכל מוסד חינוכי, עברה מספר
אליפויות בגמינטון כושלות, כמה עבודות שעזבה עקב הבוסים
הדבילים שלה ובוחטה של סדנאות ושטויות קומב-מליות אחרות וחסרות
תועלת, נקלעה איכשהו לאחד ממועדוני המטיילים ומאז לא עזבה את
הייעוד החדש (והאנטי-משעמם) של חייה. זה בדיוק מה שהביא אותה
לחולות החוף בשעה כה מוקדמת, האופק החדש ביותר אליו אפשר
להגיע. היה לה ברור לחלוטין במה מדובר אם כי אז לא דאגה ליידע
אותי.
מימדים: דבר מולו תוכנית החלל נאלצה לעמוד בתור- היה הדבר הבא
עליו תקפוץ.
אם לא היו מזמנים את טל אז וודאי הייתה באה למשלחת הבאה בעצמה
ברגע שהיה לה שמץ מידע על התוכנית. אז איך לא תקרע עכשיו את
הכביש לכיוונה של הרפתקה חדשה?

אותו זמן ישבתי בחדר הבקרה, מעביר את זמני בצפייה בשני מסכי
המחשב שהציגו את מצלמות הוידאו בחוץ. הותקנה אחת הפונה לשביל
הכניסה (מערב) והשנייה הובנתה בקיר הדרומי ליד הדלת. זכריה ישב
לידי וצפה בעניין ברכב השטח המבהיק מופיע מאחוריו של שיח צהוב.
איש הבטחון פסק מללגום את קפה הבוקר והצביע על המסך- "זו צריכה
להיות היא"- הוא חיכה שגם אני ארים את ראשי מעל האדים
הארומטיים-" עכשיו... נראה מה היא תעשה".
טל נסעה בדרדור מחריד על משטח החצץ לו קראתי שביל, תוך מחשבה
שהמתכננים בוודאי הביאו חצץ מיוחד ממכרה רחוק רק כדי למלכד את
הדרך ולעשות את ההגעה ללא אפשרית. כאשר עברה צמח גדול וסבוך
אשר היה נתון בפריחה גופריתית נגלה לפניה בניין חסר טעם בצבע
ירוק דהוי. היא עצרה את האוטו ליד השער החלוד, הסיטה אותו
ונסעה פנימה. אשה צעירה נמוכה מעט, עם תסרוקת 'קוצים' מחומצנת,
מעיל קצר פתוח ומכנסי ג'ינס דהויים כמעט עד לובן. היא עברה
לשדה הראיה של המצלמה הדרומית, כשהיא הולכת בדשדוש על החול.
"שנפתח לה את הדלת?"- אמרתי.
"לא, חכה, ניתן לה 'להתרגל' קצת. זה לעולם לא מזיק"- השיב לי.
הינומה הסתכלה לצדדים במבט ערני הרבה יותר מהבעת השינה שהייתה
עלינו. אפשר היה לראות את הסקרנות שלה זורמת בכל כיוון אפשרי
ממנה. היא קשרה את שרוכי נעלי הריצה שלה ומיהרה לצאת מהתמונה.
"אי אפשר להפנות את המצלמה אחריה?"
"לא, אבל לא חשוב, היא חכמה מספיק, לפי מה ששמעתי והיא תבין
בסופו של דבר שיש לנופף למצלמה כדי שנפתח."- השיב זק.-"לא יקרה
לה כלום אם נפסיק לעקוב אחריה למספר שניות"
חיכינו מספר שניות, דקה ועוד כמה אחריה. נשמע רשרוש קל אחרינו
ונטע נכנסה לחדר. אם לא הייתי טרוד בגורלה של ההרפתקנית, וודאי
הייתי מזכיר לעצמי כמה נחמד נראית נטע כשהיא קמה בבוקר, אבל
במקום זה, היא נכנסה והכריזה- "הרשו לי להציג את חבר הצוות
החדש שלנו: הינומה טל!"
מול פנינו חסרות ההבנה הופיעה אותה דמות שראינו במסך. אי אפשר
להגיד שמה שחשתי היה תדהמה, אלא פשוט לא התחברו לי חלקי התצרף.
לרגע הפסקתי לחשוב והבטתי עד כמה הן שונות. טל הייתה הרבה יותר
קשיחה למראה ומבטה דמה לקרן לייזר לעומת עיניה הרגועות של
הרופאה. כשעמדו זו לצד זו נראה בבירור שטל יותר גדולה משחשבנו
אם כי פרימוב עדיין עקפה אותה בגובה.
התעשתתי מהמחשבות ו-"אבל איך? למה הכנסת אותה? או בעצם..."
"היא דפקה בדלת......."
זק כמעט נחנק על הקפה שלו. "מה עשית בדיוק?"
"דפקתי בדלת"- ענתה טל בקול מוזר-" הצליל של הדלת שלכם שונה
משאר הקיר אז זה לא היה בעיה במיוחד."



ברגע ששמעה על המסע, הסבה את חיפושיה מהבוטנאים המתנדבים ועברה
לגביש. היא סרקה את הצהובונים על כל פיסת מידע שהושגה אי פעם
על הבית הירוק ולמדה כמות חומר נכבדת על טכנולוגיות שיכלו
להימצא שם (חצי ממנו למדה לשוא), ביניהם גם התאמה הרמטית של
דלתות ומערכות צילום חיצוניות כמו שלנו. טל תמיד הייתה מוכנה,
הפעם הייתה מוכנה כמו שניים כמוני.



בשבוע הבא הפכה לבת בית שלנו ושוכנה בקומת הקרקע  (הקומה
הרביעית) בחדר ליד מאיץ החלקיקים. היא החנתה את הרכב שלה,
מוסווה בין שיחי השיטה הכחולה שמאחורי הבניין והעבירה את חפציה
לחדר- מה שהסתבר כלא הרבה.
עוד אנשי צוות
פשוט אי אפשר היה לשמור אותה בפנים. טל קפצה מהבניין בכל
הזדמנות, היה לה פרץ אנרגיה שלא ניתן היה לעצור. אף על פי
שהפקודות שלי ואלה לפניי היו לא לצאת מהבניין כל עוד זה לא
הכרחי. אפילו אספקת מזון הובאה על ידי נטע רק פעם בשבוע, באוטו
שלי. אבל היא, הינומה, התעלמה מכל הגבלה שהיא ויצאה פעמים
תכופות ביום להפסקת עישון, לפאב, לטיול ובכלל לכל מקום עליו
חשבה. להפתעתי, היא נתמכה על ידי זק שטען ש-"זה עוד לא נורא,
קיבלנו את הטיילת הטובה, הרגועה והיציבה ביותר שאפשר. אבל זה
כל מה שהיא עושה. זה שהיא מטיילת עוד לפני תחילת המסע זה מחיר
זעום שיש לשלם על השליטה המושלמת שתהייה לה על העניינים 'בטיול
הגדול'. כי את מי תזמין לעוף אם לא את הסנונית?"
אם כן, לא היה לי הרבה לעשות בנידון. המשכתי לשנן את תורותיו
של גיא גביש המנוח כשאני מנסה להתעלם מהיציאות התכופות של
מובילת הצוות. המהומה שעוררנו נתנה לי כיוון מחשבה חדש שכלל
אחראי ביטחון חדש וקשוח שיפקח על המבצע וימנע עוד בעיות.
בעניין חברי צוות אחרים שאמורים היו להגיע היה את יגאל פול:
מטאורולוג צעיר שהתנדב למשלחת בתור אחד מאנשי הצד של זכריה וגם
כחוזה למזג האוויר בעולם החורש, שכן מזג האוויר והאקלים שם
כולו יכולים להיות שונים ותחזיות של הרדיו בתכלית לא יוכלו
לעזור.




באותו זמן שבו דנתי עם קארין בנוגע לקניית מנעולים לדלתות
החדרים, יגאל פול נסע צפונה, אלינו. הוא היה עוד יותר קוצני
מטל. עם שני עגילים באוזנו הימנית ועם שרשרת מוזהבת גסה מתפתלת
על כתפיו. יגאל היה טיפוס רמלאי בן 22 ואהב להדגיש זאת. איני
מנסה לכפות את האופי שלו על עיר שלמה, אבל הוא בלי ספק מנסה.
לידו ישבה אמו, אשר עמדה להחזיר את המכונית (שלה) אחרי שיגיע
למקום.     " אז אתה עומד לצאת לטיול הזה שלך היום?"
" כן, אמא, כבר דיברנו מלא פעמים, אני יוצא היום וחוזר בעוד
שלוש - ארבע שבועות"
"תגיד עוד פעם לאן אתה טס ולמה אני לא מורידה אותך ליד שדה
התעופה?"- ברור שחשדה במשהו אבל היה לו ברור אף יותר שלא הייתה
בקיאה במיוחד בנושא ופיספסה, למזלו, את הרעיון הכללי.- "אני
יורד שם כי הקבוצה שלי מתאספת שם ואנחנו מתכוננים, ואמממ, ואז
אנחנו נוסעים ל- סואזילאנד..."
"זה באירופה?"
לרווחתו, פול כבר תכנן ובדק במפה- "דרום אפריקה."
הם עקפו מונית וגרמו לה לסטות כמעט לגמרי מהכביש. הנהג צפר
והוסיף במלים- " בני כלב משוגעים! ראית אותם?! הם כמעט הרגו
אותי! הבני זונות האלה. אין להם כבוד לאף אחד, רק מה שהם
צריכים ולא שום דבר."
"גאוות ארצנו"- אמר הנוסע שישב מאחוריו-"אנו יכולים ממש לתגאות
בתכנון הגאוני של מערכת התחבורה שלנו."
לפני שפול עקף את המונית, הוא הבחין בבחור בערך בגילו שעטה זקן
צרפתי והיה לבוש בחאקי אפרפר, צהב.
האיש הביט בדריכות מהחלון,-" גאווה לאומית... הכבישים שלנו
כלכך משובשים, מלאי תאונות, פתלתלים מעבר לכל שיעור ומקשים את
ההגעה לכל מקום שהוא עד שבאמת נראה שהארץ שלנו גדולה, לפחות
כמו אמריקה. כל הכבוד למהנדסי הכבישים שלנו שחשבו על כל הדרכים
המלאכותיות האלה להאריך את דרכי ארצנו."
הנהג חייך, הוא היה ככל הנהגים והתרגל לשמוע תלונות מכל
'הפציינטים' שלו באותה תדירות בה התלונן בעצמו. "כן, בלי ספק
הארץ שלנו מגדילה את עצמה ככה"- גיחך-" אם להסתכל מהנקודת מבט
שלך, באמת כל הכבוד. אתה יודע, אם לחשוב על זה"- הוא עצר
בדיבורו, צפר לחיפושית שהזדחלה לפניו-" הייתי באתר בנייה של
מלון אחד ושם באמת ראיתי. הכל מסתירים עם ערוגות, את הכל, את
כל הכבישים עושים עקומים בכוונה, כל החנייה מסובבת כמו שבלול
כדי שיחשבו שהמלון הזה שלהם בנוי על שטח גדול. בסוף אני הייתי
שם אחרי שבנו את זה והכל היה במקום שלו, אז מבחוץ זה נראה
אשכרה כמו בניין רגיל ומבפנים פתאום אתה מוצא את עצמך במבוך
תירס, אשכרה מבוך."
"אין מה להגיד, הם זממו מאחורינו כל הזמן. אתה יודע, אם לקחת
את הקו האווירי מהבית שלי לכאן זה בטח רבע מהדרך...."
"מה אתה מדבר על קו אווירי?"- התחיל הנהג אך נאלץ לעצור.
"או! תודה. כאן אני יורד. להתראות. כל טוב"- הבחור יצא
מהמכונית ונעלי ההרים שלו נקשו על החצץ בצדי הדרך המהירה. הוא
התבונן פעם אחרונה על הכביש ולמד שיעור נוסף על האנטומיה
הפנימית של חתולים ואז הוציא תרמיל גב מהמושבים האחוריים, קם
והתרחק לשטחי חולות העצומים שהקיפו את המקום.



פול הבחין בשביל הכניסה למטה גביש, עצר בצד ופרק את גל הציוד
העצום שלו.כפי הנראה הוא התכוון לעבור לגביש לשארית חייו. היו
לו שני תיקים ענקיים שדמו לנקניקיות מבשר לוויתן, כל אחד כמעט
בגובהו שלו. נוסף לכך הוא סחב על הגב תיק בית ספר מרופט, מנופח
עד התפקעות. האם עברה למושב הנהג והסיעה את המשפחתית הלאה.
המטאורולוג הצעיר התאמץ והחל משרך את הדברים שלו. בהתחלה נראה
לנו מהמצלמות כשהוא רק עם תיק הגב שלו. הוא בעט בשער החלוד
ונראה משהו בין עצבני למבולבל. אחרי שהניח את התיק ליד הבית
הירוק, יגאל בדק אם מישהו מחכה לו ואז חזר לעוד שתי סחיבות
מפרכות של שארית הציוד.





מנעול חדש
באחת בצהריים, כחצי שעה לפני ביאתו של יגאל, ניצבנו בפני עליית
דרגה ביעילות מעבדת גביש: המנעול החדש הגיע, אם כי באיחור אך
בלי ספק שווה את ההמתנה. קארין סיים להתקין אותו בבוקר אבל רק
בצהריים, אחרי שווידא שכל המערכות פועלות אוטומטית, הרשה לזק
להראות לי ולשתי הנשים איך הוא פועל. עד אז לא הבנתי בדיוק מה
שלומי קארין עשה. הוא כמעט לא פעל בחוץ ובעיקרון תיכנת במחשב.
לבסוף הוא כינס אותנו וזכריה הדגים כיצד הוא ניגש למצלמה
הדרומית, נוגע בפני העדשה בעדינות ומתווה צורה של גביש בלתי
נראה עם ארבע קרני אור בוקעות מתוכו. מייד כשסיים, נשמע צליל
אטום והדלת נפתחה בהחלקה מכאנית.
אי אפשר היה לחשוב על רעיון טוב יותר, לא היה כל מנגנון חדש.
"המצלמה הזאת הרבה יותר חכמה מכפי שהיא,"- אמר קארין בחשיבות
יתר- "כשאני חפרתי בכל מני ניירות מהזמן שמחשבנו את הבית אז שם
נתקלתי בדף של המצלמה הזאת שמסביר מה היא עושה ויש שם הוראות
של דבר לא רגיל לגמרי. העדשה לא רק מעבירה אור למסך, היא גם
רואה"
מיצמצנו בהבעת שאלה.
"זה מסך מגע!"- ביאר את איוולותנו, "הוא מזהה רק את הצורה
הזאת, סמל החברה שלנו ואף אחד לא ינחש שמנגנון הפתיחה מובנה
בתוך מצלמת האבטחה." אין ספק, כמה שלא יהיה חמוץ מזגו, לא
יכלנו להסתדר בלי קארין.
אחרי זה נכנסנו לשגרת היום ורק טל יצאה החוצה, לטייל ואמרה
שתחזור מהפאב המקומי די מאוחר ותשתמש במנעול החדש להיכנס.

חזרנו למקור השעשוע הראשי שלנו: צפייה באורחים המנסים למצאו את
הדלת. היו לנו לא מעט כאלה. כמעט כל יום תעה לכאן מישהו, אם
סתם משוטט ואם פפראצ'י במשרה מלאה. אם היה לנו מזל אז היו
אפילו שניים. גם כן, כפי שאמרתי קודם 'בחננו' את חברי הצוות
החדשים. וכנראה גם כשאני באתי לראשונה זק ישב בחדר הבקרה וצחק
מלוא הפה.
כמה ימים לפני יום זה, בא צלם וניסה לפרק את אחת המצלמות שלנו.
בתגובה כיוננו אליו, בשלט רחק, את הזרקור האולטרא- סגול שהותקן
מעליה: מכשיר תמים הדומה להפליא לתותח קטן. הזרקור השמיע משהו
שמעט הזכיר צליל דריכה והחטטן הנבהל קפא על מקומו ואחר התחיל
בריצה מטורפת (בליווי תרגילי התחמקות שונים ופזצטות).
פול היה באותו רגע מקור לא אכזב לשעשוע. הוא נראה כדמות גברית
מצ'ואיסטית להפליא, חוץ מהזמן שבו סחב את התיקים שלו, בו הוא
הראה סימני תשישות ברמה תיאטרלית. חוץ מזה, היה ברור שיש לו
ליגאל קשיים בהתמצאות בסביבה לא אנושית. כמה פעמים נעלם מהעין
כדי לעבור מכל צדי הבית הירוק ולהיווכח שאין שום פתח. בשונה
מכל הבקרים, נכנס גם שלומי קארין לראות את מבוכתו של הצעיר
שכבר התחיל להסס בנוגע לכל העניין ובינתיים התיישב על בול עץ
מול המצלמה הדרומית והחל בהתכתבות סלפונית נמרצת. "אולי ניתן
לו רמז כלשהו"- אמרתי-" נזיז את המצלמה למשל"
"וזה מגיע לו?"- שאל קארין.- "מי מהם הוא בכלל."
"זה המטואורולוג"
"זה?! אתה בטוח שלא טעית בטלפון?.."
"אם אתה רוצה לדעת, הוא נראה לי בסדר גמור"- אמרתי בעצבנות.
"ואיפה הוא היה מטאורולוג לפני שהוא עבר לבול עץ הזה?"
"צה"ל. הוא היה בתחנת החיזוי שלהם ואחר כך הוא הגיע לשירות
החיזוי הלאומי..."
"חה! ואיך היצור הזה הגיע אלינו?"- קארין קם מהכיסא והביט במסך
מקרוב.
" תצטרך להתרגל לקרוא לו יגאל, כי גם הוא בעסק."
"לא ענית לי"- אמר בערמומיות דעוכה.
"אמ, א, יגאל פוטר מעבודתו לפני שלושה חודשים והוא... עבד מאז
בשירות חדרים במלון תל- אביבי. אבל אני עדיין מציע לעזור
לו..."
הרכות שלי, באותו זמן, גרמה לשלומי התקף פטפטת רציני- "תשמע,
יש רק שתי דרכים לפתוח את הדלת והן לנופף למצלמה או למלא את
הקוד. אז כל עוד הדרומי הזה לא יחליט לפתע לשרטט יהלום על
העדשה, הוא יצטרך לחשוב איך להיכנס.   וחוץ מזה אני די מתעב את
הסוג הזה של אנשים. הם סתם בעלי מקצוע דפוקים שלא יודעים
מהעולם. ראית פעם מישהו מהם ממציא משהו?   בטח שלא, הם כמו
קופים על קפיץ- מלמדים אותם משהו אחד וזה כל מה שהם יכולים
לעשות..."
"מאיפה אתה מסיק..."- התחלתי, כאשר נטע, שישבה לצדו של זק, יחד
עם ספר כלשהו שהיא קראה, קטעה אותי.
"סיפור יפה אבל שכחת עוד דרך להיכנס. אם הוא ידפוק בדלת, תפתח.
בסדר?"- לכל פעולה יש את כל הדרכים האפשריות לביצוע ואת הדרך
של טל...   וכעת כולם יודעים זאת.


פחדנו שיעזוב אבל הוא לא הלך, עד שהובן לי שאין לו מכונית והוא
אמור להיות חשאי, לכן היה לכוד פה.
כמו לתמוך בי, הוא נכנס לתמונה הדרומית פעם נוספת, מחה את
הזיעה מעל פניו העגולים החלקים והתיישב על אותו העץ עליו ישב
קודם. קשה להאמין כמה שקשה לאדם להגיע למסקנה כה מתבקשת מעצמה
שכנראה יש אדם שצופה מהצד השני של הקאמרה וצריך רק לסמן לו
שיפתח את הדלת.

התחלנו להשתעמם כאשר הגיבור נכנס לפעולה: הוא הסתובב וקם
בעירנות. ברגע ההוא לא הבנו מה קרה אבל לאחר עוד רגע אפשר היה
להבחין שיש שם מישהו, בשיחים הרחוקים יותר. יגאל פול התקשח-
ברגע שהיה עוד בן אדם בסביבה היה המטאורולוג אדם עשוי ללא חת
אשר יתגבר על כולם. הדמות בשיחים סירבה לגלות את עצמה. האדם שם
הלך בעיקופים ואלכסונים, הוא עצר מאחורי סבכי שרביטן ונעלם
למספר רגעים מאחרי גבעת חול. לפי החלקים שלו שכן ראינו, היה זה
איש מוכן לכל עניין, שפע של כיסים, שקיות ותרמילים נתלו מצדדיו
והוא חבש כובע שהסתיר את העיניים.   " הנה בא עוד תמהוני
להסתכל עליינו"- אמר זק והוסיף בקול חלוד-" רק חבל שהעיתוי כל
כך גרוע".
הם התקרבו אחד לשני. החדש היה נמוך מעט מיגאל, שיערו החום
הסתלסל אל מעבר לגבולות הכובע. גוון עורו היה צהוב ורדרד וצבע
עיניו לא היה ממש מובן.  בהתחלה הכל נראה כמו פגישת מחזור של
בריון וקורבנו אך אחר כך, אחרי החלפת כמה מחוות וסימנים, הם
החלו לדבר. שמענו מילים ספורות, לפי מה שאני זוכר, הם שאלו אחד
את השני דברים.
"המיקרופון במצלמה דפוק"- אמר זק. ובאמת, אחרי שעברו לטון שקט
יותר לא שמענו כלום למעט הברות קטועות.

כשהתמהוני יצא מהשיחים, הוא הביט בעניין בערס שעמד מולו: הוא
היה איש שבטחונו העצמי היה גבוה ממנו פי כמה ולא ניתן היה
להסתכל בעיניו מפאת הפחד שמבטו הקשוח והכעסני תחת עפעפיו
הקטנים ייבש את עיני המתבונן.
בגדיו היו מעט מוגזמים ברעיון שהביעו ונראו כמו תחפושת של
ראפר.  היותר גבוה משניהם לבש חולצת טי גדולה ממנו בשתי מידות
ומכנסיים בהתאם. היו עליו כפפות שחורות אופנתיות שלא הסיר
לעולם ומתחת לשרוולי מכנסיו הענקיים הסתתרו נעלי ריצה בצבע
תואם.
האיש צעק אל זה שנכנס כרגע לתמונה בניב שהתאים לבגדים.
הצמד הבלתי אפשרי שנוצר כרגע התיישבו על בול העץ והחלו
משוחחים.
"רק שלא יפלוט משהו"- סינן זק- " זה יכול להיות פאפרצ'י
מזויין."
לפי הסרט האילם שהצלחנו לראות, קודם פול הטריד את הפאפרצ'י
ודיבר אליו בשאלות עצבניות. אבל אחר כך חל מפנה לא צפוי, נראה
שהוא מהפנט את יגאל. הם החלו לנהל דיון רוגע על נושא כלשהו
בהבנה רבה. לפחות זה המסר שנקלט מהמראה....
"יא דפוק! אתה לא רואה מי עומד לפנייך?!"- צעק זק למסך, בתקווה
שיגאל יקלוט את גליו הטלפתיים.
יגאל לא קלט.
עצביו של זק ( שהיו עשויים ממתכת חזקה במיוחד) היו קרובים
להיקרעות. "עוד דקה כזאת ואני פותח את הדלת ואני לא יודע מה
אני עושה לשניהם!"
נטע סגרה את הספר שלה סופית. " אבל אז אתה לא  תגלה את הכניסה
הסודית?"
"אחרי מה שאני אעשה להם הם, לא יזכרו איפה היו ביום הזה!"
למזלם של השניים, אחרי שנראה שהתמהוני מספר לפול משהו מאד
ציורי, שניהם קמו והלכו לנופף למצלמה. כולנו צפינו בתדהמה
לבאות. באותו רגע משהו נוסף זע בשיחים. "או לעזאזל"- לחשתי
בשקט, כאשר זק הזדעק- "יש פה צבא שלם!"
הינומה טל יצאה, היה ניכר בה שהיא צוחקת אף כי מנסה לכבוש את
הגיחוך הגובר. אפילו דרך המיקרופון המקולקל לא היה קשה לשמוע
את זה-" ברכותיי!! עברתם!!"- היא כמעט ונפלה מצחוק.
התחלתי לצחוק קלות בעצמי-" הסיפור הזה מתחיל להסתבך... נראה
שאנחנו מפספסים את כל האקשן פה בפנים... "
טל קיפצה אל שני בני השיח המופתעים. החטטן נראה מבולבל
לחלוטין, כאילו התרגל שבסביבתו אין יותר מדי בני אדם, לעומת
פול שהחל להאדים מכעס. הוא בלי ספק לא התכונן לדבר כזה, בסביבה
ממנה בא, בשבילו, היו הבנות אמורות להיות נשיות ולהסתובב
ביחידות של אחת בצמוד לאנשים כמוהו. זאת לא ענתה לציפיות שלו:
היא הייתה גבר עם שדיים ולא סתם אלא שהיא גם הסתתרה מאחוריו
בשיחים והיא צוחקת!
טל בקושי החזיקה מעמד מרוב צחוק והעיפה הרבה חול כשהלכה. היא
הגיעה לערס ונשענה עליו- " אתה צריך להיות  פוליגאל . "
" תשמעי! אני לא פוליגל ולא שום חרא! מבינה? סתכלי על עצמך יא
פלולה, מי את בכלל!?"- ברוב הפעמים שהיו אומרים לה  דבר העלבה
כזה הייתה הינומה נוהגת להתנקם באנשים, אבל הפעם וויתרה על זה,
היה לה מספיק כיף ליום אחד.
"אני טל" -אמרה בסוף בחיוך של טוב. הוא לא ענה ונראה נרגז.
" נעים להכיר"- אמר התמהוני בחליפת השדה- "עמי."- הוא לחץ  את
ידה והרגיש את עצמותיו היותר עדינות נכתשות.
ברגע ששמע מילים אלה, קם זק והחל לתלוש  את שיערותיו- "איזה
דפק! זה עמוס, מומחה הביולוגיה שלנו! איך שכחתי!"
ובאמת, רק באותו רגע נזכרתי שהזמנו ליום הזה גם מומחה
ביולוגיה.  
המומחה קרא למטאורולוג- " בוא, אל תהיה גס רוח."- הוא גם בא
ללחוץ יד וניסה, לרוע מזלו, להיות עדין עם הבחורה ולא להכאיב.
התוצאה רק ליבתה את כעסו.
נטע לחצה על כפתור הפתיחה והלכה לקבל את פני האורחים.
הדלת נפערה ברעש בוכנה. יגאל שהלך מקדימה כשהוא "רוצה לראות את
האחראי" גרר אחריו את עמי שהתעקש לבדוק מאד מקרוב  את מכאניזם
הכניסה.
" אל תדאג,"- אמרה טל לערס המצוברח- "אתה  תתרגל למקום ותאהב
אותו."- היא חיכתה עד אשר הקיר ייסגר בחזרה- " מה קרה? התחזית
קודרת?"



הלך הכוכב

" ספינת כדור הארץ נהייתה גדולה מדי והיא מתקדמת כלפי הקרחון
שירסק אותה
חבל שרבי החובלים של העולם אינם מקשיבים לטלגרפים שממשיכים
לזרום לתאיהם.
חבל. אם היו מקשיבים, היה לנוסעים התמימים אולי זמן להימלט. "
(התרבות המגאלומנית, ש. רוזן)


לפרט אין חוש חובה, ליחידים אין אחריות קבוצתית ולאנושות יש
זיכרון קצר מאד לכל דבר שנאמר לה, בין אם זו אופנה חדשה או
הסיכוי היחיד להציל את העולם. כך וכך יוצא שלאדם אין טיפת
משמעת בתוך תרבותו.
אדם יחיד וודאי יידע שיש לזרוק זבל לפח אך כמה גברתן וחזק לא
יהיה האיש, לעולם לא ימצא כח לעשות מטלה פשוטה כזו...
ישראלים לא פראיירים !

כפי שאמרתי, האנשים מתייחסים אל דברים חשובים ביותר כאל אופנה.
אם היום יגידו שיש להפסיק את זיהום האוויר, זה יהיה בעל השפעה
חזקה ביותר...   למשך שבוע. כי לא צורך אמיתי דוחף את האדם
לעשות מעשים המועילים לו, אלא העובדה שכולם עושים זאת ולכן זה
יקדמו בתוך החברה. כל מי שיש לו הצער להיקרא בן אנוש, כולל
אותי (כדוגמה מאד טובה ) וכולל כמעט את כל הצדיקים למיניהם,
מתנהג באופן לא הגיוני כלפי העולם מסביבו וכלפי עצמו. אי
רציונליות זו מתגברת עם הדורות. אנחנו משבשים את איזון החומרים
במוח על ידי סמים (קפה למשל) בבקשנו לייצבו, ורבים מאיתנו
יידעו כמובן שהפתרון שלנו לבעית המחסור בעולם היא על ידי יצירת
מחסור גדול יותר.
האדם "החושב" הוא בודאי היצור החברתי הכי פחות מתואם ובעל
החברה הכי נכשלת מבין כל צורות החיים.
וכך אנו מגיעים לחלק המפורסם והנדוש של הצלת האקולוגיה.
בתפיסה של המאה ה19 אנו משתמשים בחומרים מתכלים שאנו גוזלים
ישירות מהטבע. אף על פי שיש דרך אחרת לחיות שיעילותה וגילה
עולים על דרך המהפכה התעשייתית, אנו מכשילים את עצמנו.על אף
שמיעוט מאיתנו כבר רואה את סוף הדרך, לאנושות אין את הכח
להתאגד ולשנות, כך זה היה תמיד. רק חברות קטנות הצליחו להשתנות
איכשהו בסוף, בכפר נאוליתי אפשר היה, בקשיים רבים, לגרום
לשינוי בכיוון מחשבתם של האנשים ואפילו להחזיר את כל הישוב
המסויים מחקלאות לציד, אם צריך. אבל עולמנו "הקטן" רק
יותר הסתבך ונהייה יותר רחב ובתפקדו כמדינה אחת נעשה קשה יותר
ויותר לתמרון. עכשיו הוא כבר הולך בקו יפה ויציב כלפי כליה
בהרס היצירתי שאנו עושים. בדיוק כמו שכמה שיותר גלגלים יש
למכונית, כך קשה יותר לסובב אותה אחורה.





שנים על גבי שנים נלחמו ארגוני הטבע לזכותו של האליגטור,
הפנדה, פרפר המורפו או אדום החזה השחור¯. הייתה להם מטרה
ברורה והם תמיד היו מוכנים להילחם באיוולותו של האדם על ידי
איוולותם שלהם. חיות בודדות לפעמים נחשבו בטעות כחשובות
מהסביבה עצמה, אף על פי שלעתים קרובות השפעת עזיבתם על הסביבה
לא הייתה יוצרת בעיות מיוחדות למין האנושי, אולי חוץ מפגיעה
אסטתית זניחה. היו מקומות בהם הצליחו הארגונים הסופר-אופנתיים
האלה והצילו מינים רבים ואינספור יערות. כישלונותיהם ניכרו אף
יותר: ככיסי מרה של דובים בחנויות ריפוי סיניות וכקרחות יער
אשר כיערו את הנוף בחלונם של האסטרונאוטים.
היה את המאבק הניטש בין קול ההגיון אשר דאג לפיותיהם ומשרתם של
תושבי כדור הארץ לבין מספר הומניסטים אוהבי יופי ששמו את הטבע
מעל צרכי האנוש (על כן, אף על פי שהם קוראים לעצמם הומניסטים,
יש לקרוא להם נטורליסטים). המאבק נמשך כבר כמה זמן ולא נראה
פתרון. האוכלוסיה המשיכה לגדול והמשאבים הצטמצמו לכדי קליפת
השום. כל זה היה ממשיך כך.

כל זה היה נמשך כך אילו לא היה נמצא אותו מנגנון ניוטרינו נפלא
אשר מעביר אותנו מימדים.
זה אמר חופש לאנושות. כל אחד אהב את הרעיון: אפשר היה ליצור
עולמות חסרי אנושות כשם שמשכפלים איברים חסרי גוף לשם השתלה.
אפשר היה להמשיך להרוס את העולם שלנו וכאשר מין כלשהו היה נכחד
בטעות אפשר היה תמיד להיכנס לעולם מקביל ולהוציא משם גרעין
רביה חדש. אפילו יותר מרתקת היא האפשרות לכרות משאבים מממדים
אחרים ובכך לא לנגוע בזה שלנו.
היקום עמד להיהפך מעולם של חומרה לעולם של תוכנה שאפשר לשכפל
בלי סוף ולנתב לצרכיך האישיים, כנהוג בעידן האינטרנט.
האפשרויות יחד עם פתיחת היקום הנוסף היו לא מוגבלות.
ועכשיו היה בידי יקום כזה, רק אחד אבל גם זה הספיק.
היינו נחושים להוביל במרוץ התפתחות הממדים. לזה הזדקקנו לכסף,
ותאמינו לי, הרבה חברות תמכו בנו, לא רק שומרי הסביבה אלא גם
הורסים מועדים כמו חברת העץ 'רדווד' או חברת הבננות המובילה
'צ'יננדגה'
אשר בשלוש שנות קיומה שפכה יותר מזהמים לים וביראה יותר יער
לצורך מטעים מאשר כל חברה אחרת לפניה. הסיבה להתעניינותם הייתה
ברורה: הם מצאו תירוץ מושלם להרוס את האדמה סופית, גם ככה תמיד
אפשר יהיה לשחזר. הם הציעו את הכסף ( כמה מיליוני דולרים, כל
חברה) והסכמנו ברצון, בלי לחשוב לעומק.
בשביל זה בדיוק היינו זקוקים למומחה ביולוגיה- מכיוון שעולם
זה אינו נגוע המטרה הראשונה הייתה להביא בעלי חיים וצמחים
נדירים או נכחדים בשבילם שילמו לנו.
עמי היה הדבר הקרוב ביותר למה שרצינו.

עמוס
במקור, הייתה אמורה החברה להגנת הטבע לממן לנו ביולוג חוקר אך
מכיוון שהעסק נחשב לסודי ואפל, החליטה הועדה העליונה של החברה
לא לסבך אף אחד מיושביה ואחרי שיחה עם כמה מאנשיהם, מצאתי סכום
כסף עודף יושב על החשבון שלי. עכשיו הייתי צריך למצוא מישהו
לשכור עם הכסף הזה. כנראה החיפוש הכי קדחתני שהיה לי עד אותה
עת.
כל אחד שיכל להיות לעזר בעניין היה בארגון כלשהו: רובם היו
בחברה להגנת הטבע, ברשות הגנים, באירגון שמירת הטבע או במשרדים
הממלכתיים, אשר אסרו על חבריהם להתעסק עם חברות ממדים קטנות.
כל האנשים 'הניטרליים' האלה (שבטח היו משתמשים בהמצאה שלי מיד
ברגע הפרסום) החליטו להישאר בצד וחלקם טענו שלעולם לא נצליח
לעבור מימדים ושהדבר לא אפשרי. רבים זילזלו בתחום שלי- התחום
הכי מכובד של מדע שאני מכיר כיום.
היו כמה אינדיבידואלים שיכולתי לשכור אך התגלה שחציים אינם
במצב של הליכות ממושכות ( בעיקר זקנים, לא הייתם מאמינים כמה
זקנים יש בתחום הזה). נפגשתי עם בחור בשם ינון הטארג : ביולוג
חוקר מומחה וטייל מנוסה. למראה הוא איש חביב בשנות השלושים
לחייו. מעט קשוח אבל חביב, אף על פי כן, אם שומעים אותו מדבר,
מתגנב ללב פחד שינון הזה עלול להוביל את הקבוצה לבולען תוך כדי
המסע או שאם יתחשק לו הוא עלול להתחיל לשחק שטחים בחדר
המכשירים.
עמדתי לקבוע ראיון עם עוד בוטנאית שעלולה הייתה לעזור לצוות.
נפגשנו בבית קפה תל אביבי. פרופ' א. מורדוב הייתה אפילו יותר
נחמדה מהאיש הקודם, אישה צעירה ויפה בת עשרים וחמש. הכל היה
בסדר עד שהתגלה שאינה סובלת תנאי שדה והיא מפחדת מרוב צורות
החיים שזזות. הינומה לא הסכימה לקבלה בתוקף.
פשוט לא היה לי מזל. זה הגיע לשיאו כאשר מצאתי איש מושלם
למשימה והוא נפטר מדום לב אחרי יומיים.
בסוף פנו אליי עם עמי. הוא היה מין ילד פלא. יליד 1992 שטען
שהדריך קבוצות תיירים מאז גיל 14 ,אבל למעשה הוא החוקר הצעיר
בעולם (נאמר בשחצנות מסויימת) שהתמחותו היא חורשים נכחדים, הוא
היה בטוח שזה מה שיש בעולם ההוא. לא ידענו מאיפה הוא או אפילו
מה שם משפחתו אבל גם הוא לא ידע כלום עלינו והמסתורין בינינו
נשמר.
אחרי התחבטות מסויימת ועיון בשני מאמרים מדעיים יצירי עמוס
בכתבי העת האמריקניים הפחות צהובים, החלטנו לקבלו.
חבר המשלחת החמישי

זכריה, הינומה, יגאל ועמוס הרכיבו צוות מחקר לא רע בכלל שבו
כולם איזנו את כולם. הבעיה הייתה שזה נחשב לצוות קטן מדי, וכך,
שבוע וחצי לפני אותו יום רביעי ירוק הגיעה אלינו אורחת חדשה-
דנית פלמיס. אותה מצאנו באופן שונה מהאחרים.



לדנית היה הכל: בית בצפון תל אביב, הורים דואגים שעדיין היו
ביחד, ציונים נפלאים בבגרויות ושיער בלונדיני טבעי שמשך אחריו
המוני מעריצים.
כל זה היה כמובן בשנת 2007 - שלוש שנים לפני התקרית.
הוריה של דנית: אתגר ואנה פלמיס היו אתנולוגים. אתגר היה איש
בעל גון עור שזוף ושיער שחור מבריק אשר היה בשלבי נסיגה
לקרקפת. אשתו לא הסתתרה בצלו ונוכחותה הייתה מרשימה בזכות
עצמה. הוא היה חוקר שפות והיא חקרה קשרי תרבות בין עמים שכנים.
כל זה אמנם נראה לא קשור לעניין אך העובדה ששניהם היו ידידיי
הטובים ביותר, שינתה את הדברים.

באחר צהריים ערפילי בקיץ שבו סיימה דנית את לימודיה ישב מר
פלמיס וצפה בטלוויזיה. היה זה אחד מאותם המשדרים בהם הראו
בישולים בעולם. במסך עמד איש מבוגר בבגדי ספארי שהחזיק תרווד
בידו. הוא היה אפוף ג'ונגלים כאשר מצדו האחד היה מחבת רותח עם
משהו מקפץ בפנים ומשמאלו היו מספר ילידים מלזיים שבטיים.
הילידים הסבירו לו איך להכין את המנה והאיש בתורו הסביר לצופה
על "תרבות מרתקת ואקזוטית זו". המגיש הקפיץ כמה פעמים את המחבת
בהתזת שמן והילידים התרחקו לחלק האחורי של הנוף. מר פלמיס
הגביר את הווליום ואז שמע משהו שישנה את חייו לנצח: השבטיים
מלמלו משהו ביניהם- הוא היה בטוח שזו שפה שמית!
כמה מדהימה לא הייתה תגלית זו, זה הפך לרעה את חייה של דנית.
ההורים נחפזו לנסוע ולגלות את השפה הייחודית של השבט הזה ואת
הקשר בינו לבין העמים השמיים האחרים. זו הייתה תגלית שיכלה
לשנות לחלוטין את סדר החשיבה העולמי על מוצא העמים!
אחרי עידן קצר של מריבות תדירות בבית, נתנה להם דנית לסוע
למחוז קוטה-בהרו אשר במלזיה.



מלזיה הייתה ארץ שהסתגרה בעצמה ולא הייתה מקבלת אורחים
בידידותיות, במיוחד לא מישראל. בהיותה ארץ מוסלמית, אסור היה
בתוקף האיסור לאף מלזי לנסוע  לארץ הקודש, שלא לדבר על ישראלים
שנוסעים למלזיה.
עד אז הצליחה מישראל להיכנס למדינה המוסלמית רק קבוצת צפרים
שהשתתפו בכנס צפרות בינלאומי שנערך בקואלה-לומפור בשנת1999,
וגם הם עברו בעיות רבות עד שהשיגו היתר מוגבל בזמן ובמקום.
על פי האידיאולוגיה הלחוצה שלהם, יצאו ההורים של דנית עוד
באותו החודש לסדר את דרכונם בירדן.  ואחרי סרט בירוקרטי שעד
היום לא מובן לי עד הסוף, נחתו בקואלה-לומפור זוג אתנולוגים עם
זהות ניו זילנדית והיתר לשהות בלתי מוגבלת בכל חבלי מלזיה (
וכפי שאמרתי, לא יודע איך הם עשו זאת).

וכלפי דנית? היא בדיוק יצאה לצבא ונאלצה לבלות את השבתות אצל
חברם הטוב של הוריה, כלומר אני.
כך היא המשיכה לחיות את שארית השנתיים וברגע שהשתחררה שכרה
דירה באותו בית בו אני גרתי.
דנית מעולם לא חיבבה אותי יתר על המידה אך סבלה אותי בשקט הרבה
זמן ולמדה להסתדר אתי. פעמים רבות ביקרה אותי
( " אפשר להשאיל כוס סוכר?". " יש לך במקרה בירה? חבר שלי
הגיע") , כמעט כל יום, למעשה.




חזרתי באותו יום עם ערב הביתה, רק לפני כמה שעות הייתה לי אותה
הרפתקה עם יגאל ועמי. לא כמו כל השאר, שגרו במעבדה, המשכתי
לחזור מדי פעם מהעבודה בגלל משימות החוץ השונות שהיו לי:
הוויכוחים הרבים עם המממנים, השגות הציוד וסידורים עם בכירי
ממשל ובטחון. בלילה הקודם לא ישנתי והגעתי רק לקראת השקיעה,
כשכל העניינים סודרו.
בצעד כבד ככל שצעד של בן אדם יכול להישמע, נכנסתי לדירתי
ונעלתי את הדלת במפתח מרשרש ממחזיקים. התיישבתי על הכורסא והחל
מדגדג במוחי הרעיון שיש לסדר את המקום. סילקתי את המחשבה הזאת
והלכתי לחמם פיצה במיקרוגל, אשר סביבו הייתה פסולת בכמויות
שיא. מחוץ לחלון התנהל לו עולם מוכר, הרבה יותר מוכר מאשר
במקום העבודה החדש. ניגשתי עם הפיצה החצי קרה שלי לחלון והבטתי
על העולם מהזווית הישנה. היה שם כביש עם שני מעברי חציה, היו
שם שדרות עצים מאובקים אשר עליהם המבריקים אבדו מזמן תחת הפיח.
ברחובות של אותה תל אביב דרומית הלכו לטייל  תאילנדים במשפחות,
אתיופים בחבורות ורוסים בזוגות. צבר קשה היה לראות ברחובות
האלה. " אנשים כבר לא נולדים, הם רק מהגרים"- רטנתי ונגסתי
בבצק המעופש כשזית מחליק ממנו ונופל חמש קומות למטה. להקה של
יונים טלואות נוצה פרחו במעוף מגג הבית השכן ואחריהם עבר תוכי
ירוק בעל זנב שוט שעף ממש קרוב לחלון. הוא לא נראה כמו עוף,
לבטח שלא כמו יונה, הוא דמה במיוחד לדג מאנטה בפניקה.
ככה זה בעיר גדולה, זה שונה מישוב נורמלי, זה שונה מהטבע וזה
שונה מרגע לרגע.
השקיעה הוורידה את השמיים ועל הגגות נראו צלליותיהם השחורות
של האנטנות ודודי החשמל. נוף מרגיע שהחזיר לימי ילדות...      
בדלת נשמע צלצול ארוך ומעצבן במיוחד ששלף אותי מתוך ההרמוניה
הנוסטלגית הזאת והזכיר לי להחליף את צליל פעמון הכניסה למנגינה
קלאסית. בדלת עמדה בחורה גבוהה ודקת גזרה שמייד נכנסה פנימה
ללא ברכות מיותרות והתיישבה על הכורסא בה ישבתי אני לפני מספר
דקות.  דנית התחילה לדבר ובזה הייתה טובה כמעט כמו בהשארות ערה
עד הבוקר. היא הייתה אחת מאותם אנשים שאפשר רק ללמוד לסבול ולא
יותר מזה. אף על פי כן, היה לה חבר שלפי סברתה, אהב אותה. מאז
שהם נפגשו היא דיברה עליו כל הזמן שאני הייתי ליד. בהתחלה
הקשבתי אבל אחרי זמן מה, כשהבנתי שהיחסים שלהם נמצאים במעגל
תמידי, רק התעלמתי ממה שהיא אמרה ובסוף נתתי לה את העצות
הרגילות, שתמיד עבדו.  דנית בהחלט מצאה בן זוג מתאים- הוא מירר
לה את החיים כמו שהיא הקשתה עליו. לצערי, הייתה דנית חייבת
לשפוך הכל עליי. עם בעיות כאלה הפנתי אותה מספר פעמים ליועץ
זוגיות וכמובן היא אף פעם לא הלכה. ברמה גבוהה של יאוש הצעתי
לנטע לעזור לה, אך למשהו היא אמרה שאני מטפל במצב מצויין.
הזמן עבר. ניסיתי לנקות את חדר המגורים אך מהר מאד מצאתי את
עצמי בחזרה ליד החלון, מנסה לרוקן את ראשי ממה שדנית ואלון עשו
בחתונה של אחותו ושוקל לשכור עוזרת בית. השמיים בחוץ כבר היו
כחולים סגולים שנטו כמה שיותר לשחור. התוכיים התחלפו בעטלפים-
לא הקטנים המרפרפים האלה שיש בסרטי אימה, אלא גדולים כמו יונים
ודומים במראם לפינצ'רים מעופפים.
" אז הדפוק הזה בא לרבי ומה הוא אומר לו?!"- המשיכה את סיפורה-
" הוא פשוט, פשוט...."
"כן... מה הוא אמר? "
"אני לא זוכרת אבל הרב התרגז מאד וגירשו אותנו מהמסיבה."- היא
עשתה פרצוף דרמטי ביותר- " איך הוא יכל להביך אותי?! תגיד? איך
הוא עשה ממני ככה צחוק?!"
"אז מ..."- ניסיתי להגיד אך נקטעתי על ידי דנית.
"אלון הזה הוא אידיוט מפגר גמור! אני מרחמת על אמא שלו. זה לא
בן אדם!"
כל זה אולי היה נראה לכם כמו התפרצות שנאה מופגנת ביותר אבל לא
לדנית פלמיס וגם לא לי, אחרי שלמדתי להכירה. לכן אמרתי - " אבל
את עדיין אוהבת אותו?"
" כן "- ענתה כצפוי- " אלון הוא האדם הכי מתוק ונחמד והכי טוב
שאני מכירה. הוא היחיד שמבין אותי...     אלון הוא כל חיי...
אבל על זה הוא יחטוף "- אמרה בשמחה מעורבת בעצבות.
" כך ידעתי"- חשבתי לעצמי- " מעגל אינסופי- הוא תמיד ישפיל
אותה והיא תמיד תאהב אותו- טפשי אם כי אמיתי לגמרי."
"אני חייבת חופשה ממנו"- המשיכה כמקודם.-" עכשיו אני אלמד
אותו..."- היא עשתה את עצמה חושבת, ניגשה למקרר, מילאה כוסית
יין-רוזה, לגמה אותה ואמרה- " תגיד, אתם עוד צריכים חבר משלחת
חמישי? "
השאלה המוזרה הממה אותי לרגע אך מכיוון שלא היה איש אמור לדעת
על הדבר, עניתי- " הא?!"- והוספתי בעוז- " על מה את מדברת?!" (
המשפט הכי מפורסם של המכחישים באשר הם ). היא צחקה, התמתחה על
הכורסא באופן חתולי מגרה ביותר עד שכל הקטע הזכיר סרט מאפיות
משנות השלושים וענתה- " אני מדברת על המשלחת שלכם לעולם המקביל
שאתה מנהל ושיש שם כבר ארבע אנשים ואתם צריכים עוד אחד."
שטף המידע הדהים אותי אך ניסיתי לעמוד על שלי- " מי סיפר לך על
המדע הבידיוני הזה? מי ישלח משלחות לתוך עולמות לא ידועים, זה
סרטים. וחוץ מזה, עדיין אין לנו עולם מקביל!"
" תירגע,"- אמרה פלמיס באופן מוזר- " אני מי שאתם מחפשים,
החבר'ה בבית הירוק ימותו עליי וחוץ מזה אני באמת זקוקה לחופשה
בחוץ."
התיישבתי על כיסא מולה וחבטתי את ידי בראשי- " יא אבלה! תקלטי
כבר! זה שטויות, כל מה שיש לנו בתוך הבית הירוק זה מכשיר נחמד
ומשעמם שמודד גלי רדיו שבאים מממדים מקבילים, זה הכל."- עליתי
לרמת משחק הוליוודית.  
" תקשיב טוב טוב עכשיו, "- סוף סוף נהייתה רצינית- " אני כבר
זמן מה אחרי הצבא וצברתי לעצמי כמה כסף ותכננתי לנסוע לדרום
אמריקה. פטגוניה למשל-  ארץ מאד נחמדה, אין סיכוי שאני אוותר
עליה. דרך-המוות, מכיר?" הבנתי שהיא חותרת למשהו. דרך המוות
היא כביש תלול במיוחד בהרי הארץ המדוברת- המסוכן בעולם. כל
יומיים יש שם תאונה ורובן ככולן מסתיימות בנפילה חופשית של
משאיות מהר גבוה. כמו כן, זה הוא כביש פופולרי ביותר על
תיירים.
אחרי שעיכלתי, דנית המשיכה- " אם אני נוסעת לשם, שזה בעוד בערך
חודש, אז ההורים שלי שומעים על זה וחוזרים לכאן בטיל. הם יחזרו
להרוג אותך כי נתת לי ללכת למקום מסוכן כזה."- הייתה הפסקה
בדבריה. פניה שוב התרככו ודנית המשיכה בקול מתוק מזוייף- " אבל
זה לא יהיה נורא אם תיקח אותי עם חבורת מומחים סביבתיים לטיול
בטבע שאין בו אפילו כביש אחד..."
המשכתי לשתוק מעט המום. דנית הסתכלה עליי בעיני עגל המעוררות
סלידה יותר מחמלה- " אז תכניס אותי  לצוות, אני בטוח מתאימה
למשלחת של, של...  כרו...טראוול."
" כרונוס- טראוולרס"- תיקנתי אותה- " וזאת לא חופשה. זאת
אקספידיציה מאד רצינית ומדעית לגמרי שלוקחים אליה רק את האנשים
הטובים ביותר,  ו- זה אמור להישאר סודי."
חיוך התפשט בשפתיה והיא אמרה שאין בעיה והיא תעשה כל מה שצריך.
"אני מבשלת, אני יודעת ללכת הרבה, אני צולפת במטרות חיות, יש
לי תואר במנהל..."
"במה יעזור התואר?!"
"לא יעזור, אבל כל השאר כן. אין לכם סיכוי בלעדיי."
"נכנעתי"- אמרתי משוכנע שאף אחד לא יסכים לקבלה לעבודה (" את
מבינה, קארין לא הסכים והוא אדם חשוב מאד ") והורתי לה להביא
למחרת את הכל הפרטים האישיים כולל רשימת מחלות ילדות
ואוטוביוגרפיה.
בבקשי לדעת איך גילתה על כרונ"ט, היא סרבה בתוקף לענות איך
הצליחה, ורק אמרה שלא צותתה לי.

ביום הבא צפיתי על הנוף מאותו המקום ובאותה השעה. דנית נכנסה
בשקט בדלת ששכחתי לסגור מרוב עצבנות.ברחבה למטה היו שני מעברי
חציה עם שני רמזורים, שניהם הראו אור אדום כמו הנורות הקטנות
בראשי. דנית פלמיס הבחינה שבאחד מהרמזורים האיש עומד דום ואילו
באחר הוא עומד נוח. זוג רוסים עברו מול חבורה של אתיופים
ומבחוץ לא היה שינוי. במקום לברבר את המוח ברטינה, דנית,
שהייתה עליזה מהרגיל, פצתה את פיה לדבר אחד בלבד- " נו?
התקבלתי?"
עשיתי את הפרצוף הכי ארוך והכי חמוץ שניתן לעשות ואמרתי שטל
אהבה אותה וקארין לא מצא בה שום פגם. בסוף הוספתי כבדרך אגב- "
כן."
אחרי כן בא פרץ התלהבות שמנע ממני להוסיף עד כמה היא צריכה
להשקיע ולהזכיר לה שזו אינה חופשה.
עטלף עף מול החלון עם שסק בין שיניו. הייתי צריך להסתכל
ולהרגע כמה שיותר, זה הולך להיות מתיש משחשבתי.



הבוקר הבא
קמתי מוקדם במיוחד, בארבע בבוקר ונסעתי לעבודה חצי שעה אחרי
זה. עד שיצאתי לא נשמע שום רחש מדנית וגם אני לא השמעתי שום
רחש כדי שלא תשים לב שעזבתי את הבנין. חלפתי במדרגות מול
'הפנטגון המרובע'- דירתה של דנית וחמקתי לצינת הלילה הנעימה.
במכונית הלבנה המעוגלת שלי היה נעים, ונוף הזריחה נראה מצדי
כביש 2. היו לי חסרים רגעים כאלה של לבד. לוח המכוונים זרח
ונתן תחושה ביתית. הרדיו ניגן את פורפל-ריין. הגעתי לשביל
העפר,ואחרי נסיעת טרטור קצרה הסטתי את השער ונכנסתי לרחבה של
הבית הירוק. כשמכוניתי חונה הרחק בסבכים מאחורי המבנה, במוסך
התת-קרקעי הקטן, נופפתי מול המצלמה והקיר נפער, כמו תמיד.
בירכתי לשלום את זק שרצה להסביר לי על ביאתו של איש בטיחות חדש
ביומיים הקרובים, הלכתי למטבח להכין קפה ובכך החזרתי לעצמי את
הבוקר האבוד. נטע, למרבה הפלא כבר הייתה ערה ולבושה בסוודר
חגיגי, כמוה גם קארין, ששלח מבטים רוטנים לעבר כוס תה ציילוני
על השולחן ולא אמר דבר. בעוד כמה שעות היא תבוא- בתם של חבריי
ועד אז יש לי מעט שעות להתכונן.
בשעה שבע קמה טל והבטיחה שתנקה את החדר המיועד לדנית  (שהיה
חסר שימוש למשך כמעט חצי שנה).

כנגד כל ציפיותיי, השעה 3 אכן הגיעה ודנית אתה. הזמנתי אותה
לשלוש וחצי במחשבה שתקדים, והיא לא אכזבה אותי.

אל גדרות המערכת הפתוחים הגיעה מכונית ישנה ומשוטחת מהדגם של
94. היה עליה צבע בורדו מתקלף- כלי רכב מהזמן שבו עדיין לא
המציאו פינות מעוגלות, וכל המכונית הייתה בנוייה מצורות
גאומטריות פשוטות. זה היה רחוק מכדי שהמצלמה תקלוט מי יושב
מאחורי ההגה (כנראה החבר של דנית) אך העובדה שפלמיס יצאה
מהמושב שמול ההגה הראתה שכבר שברה את הכלל הראשון, לא לערב אף
אחד אחר. אילו יכולתי להתחרט באותה נקודה, הייתי עושה זאת
בשמחה ובהצדקה מלאה.
את הדמות שלה יכולתי לזהות גם ממרחק כזה של מאתיים מטר ודרך
מצלמה: גבוהה ורזה, אם כי לא גמלונית, בעלת שיער עד הכתפיים
וידיים ארוכות ודקות. הלבוש היה העדכני ביותר בשוק נכון לשנה
ההיא. כאשר הוציאה את כל הציוד הדרוש לה, נסעה המכונית לדרכה
ולא נראתה עוד.
הדמות הגבוהה הרימה תיק מסע ירוק מסוגנן. תפוח מדברים ונשאה
אותו לכיוון הבניין.
התחלתי לתהות אם היא תצליח בכלל לחשוב שיש לנופף אך האמנתי
ביכולתה. דנית הקיפה את הבית ועברה מול המצלמה בהליכה כושלת
מעט בגלל חוסר ההתאמה המוחלט שהיה בין נעלי הפלטפורמה שלה לחצץ
שלנו. בהקפה השנייה שלה נראה שהיא מתעייפת ומתחילה לאבד כיוון.
דנית פלמיס הניחה את התרמיל שלה מול המצלמה המערבית, זו
שהבחינה במכונית.
לולא הנעליים הגבוהות במיוחד שלה -שהיו קבקבים הפוכים, האופנה
האחרונה והפחות נוחה מביניהן, הייתה ממשיכה לבדוק את הבית.
בסוף נראה כי דנית החלה לנוע לכיוון השני של "מסלול הקפת הבית"
אך אז נעצרה על התיק שלה, ששכב כערימת כבסים מלוכלכים, שעון על
הקיר המערבי. מתוך אחד הקפלים ניצנצה שפופרת כסופה שבעלת התיק
החלה להיאבק להתיר ולהוציא. "אמרתי לה- 'אל תביאי כלום, את לא
תזדקקי לזה', והיא מקשיבה לי? בוודאי כל הבית שלה בתיק "-
מלמלתי כבדרך אגב.
למרבה זוועתי, נוכחתי לדעת שהצילינדר הכסוף הוא לא אחר מאשר
בקבוק ספריי-גרפיטי. מאז היה די ברור מה תעשה.
דנית ניגשה אל אחד הקירות, שלדעתה, צבעם היה מזוויע בעצמו,
ניערה את התרסיס והחלה  מרססת ד' כסופה וגדולה. בדיוק כאשר
עמדה לסיים את 'דנית פ. מסתלקת מכאן' (היא הייתה בסוף של ה-מ'
השנייה ) הבטון עליו כתבה נסדק ונשבר לשניים. בהתחלה חשבה
שארעה רעידת אדמה, אחרי מחשבה זו כבר התבלבלה לגמרי, נבהלה
וקפצה אחורה בצורה אולימפית ביותר. היא הביטה בחרדה איך
הגרפיטי שלה נחצה ואיך הצד עליו כתוב 'דנית' מתרחק פנימה
ומוחלף על ידי דמותו אבוכת האדים של דויד. בדרך כלל איני נראה
מאיים, אך בכורח הנסיבות, השתדלתי מאד להרשים ולהפחיד כמה
שיותר. הדרך של דנית כלל לא נראתה לי, כמובן שגם היא מצאה אופן
לדעת את מיקום הכניסה, אך האין זה פשוט יותר לדפוק?

אחרי שצרחותיי תמו ודנית הצליחה לסחוב את התרמיל שלה לתוך
הבניין, נערכו חברי הצוות בשורה וראו לראשונה את דנית ללא
המצלמה. פול, שעמד ראשון, היה גם הראשון לבחון אותה: הוא סקר
את פלמיס מכף רגל ועד ראש והגיע לשתי מסקנות : 1) היא יפה. 2)
החזה שלה קטן מדי. מזה הוא שירטט במוחו משוואה בעלת אופי כזה:
דנית = 2  (מאמץ), כלומר, שאינה שווה את המאמץ.
באותו זמן גיבש עמי משפט כזה בעיני רוחו: " הנה עוד צפונית שלא
זוכרת מה צבע השיער המקורי שלה ושקוראת ל'טרילניום'- בית. זה
לא יהיה נעים."
אם קודם היא נבהלה, עכשיו היה תורה של דנית לצחוק, אמנם למראה
פניי המאדימים מכעס היא לא העזה לעשות זאת אך הייתה רוצה: מולה
היה אוסף מיוחד במינו של מוזרים, אשר השתדלתי לבחור במיוחד כך.
פול נראה לה פרדוקסלי- הוא היה אשכנזי בהיר וחלק עור אך לפי
הלבוש שלו אפשר היה לראות מייד שהוא אפרואמריקאי מהחוף המערבי,
או לפחות ממרוקו. היא סרקה אותו ומצאה אותו 'כמשהו נורמלי' אם
כי לא שווה את המאמץ.  הוא לחץ את ידה. זאת הייתה לחיצה חזקה
וקצרה,: פרץ מהיר של כח ומיד לאחר מכן היד נרפתה וחזרה אל
החופש, מתוך האצבעות המופתעות של הצפונית. אחריו עמדו זק, נטע
ושלומי קארין. החדשה בחנה אותם: היה את הגבר השרירי הממושקף
הזה שדמה מעט לאביה ומאחוריהם 'נטע פרימוב, רופאה', כפי שהציגה
עצמה, אשה מאד נחמדה עם מבט אינפנטילי ולידה עמד מזדקן שהזדקק
למנה הגונה של מלאנין כדי לא להיראות כמו זומבי. הוא לחץ את
ידה במבט קודר. אחרי המצוברח עמד בחור מצונף עכברי עם זקן קל,
הוא הושיט את ידו אך הפלמיס לא לחצה אותה. הבחור שיפשף את ידיו
זו בזו כדרכם של יונקים קטנים. "אתה דומה לאוגר"- אמרה לעמי,
שמראו החל מעצבן אותה. במקום להתעצבן בחזרה הוא רק הודה לה
קצרות. "איךאתה בכלל הגעת למעבדה הזאת? מה אתה עושה כאן? אתה
בגיל שלי, לא?"
עמי הזדקף ואמר בחיוך של ספק-" אותה שאלה מופנית כלפייך. וחוץ
מזה, לא ידעתי שאת בת שבע עשרה..."
היא עברה את היצור הנחות והמרתיח הזה. הבאה הייתה...      היא
הייתה...   התגשמות החלומות, הדוגמה לאיך שאשה צריכה להיראות
ולהתנהג. לכל אדם אחר היא בוודאי הייתה נראית כמו בחורה
חייכנית, נמרצת וגברית לאין שיעור, אך בשביל דנית, הייתה
הינומה הדוגמה לשלמות האדם, כמו שהיה פסלו של דוד למיכאלנג'לו.

דנית הציגה עצמה והוסיפה בקול כמעט מפזם-" אנחנו נסתדר פה"-
כשעמדו זו לצד זו, הייתה טל דומה יותר מכל לבובת מטריושקה.
חברתה החדשה שלחה מבט מאשר ושתיהן הלכו לבדוק את החדר שלה (
כאשר נודע לדנית מי התעסק עם החדר הזה, היא מייד אהבה אותו).
אז מה בעצם נשאר לנו לעשות?
יש צוות, ברוך השם, וכעת הגיע הזמן לבדיקה נוספת של השער.



נמר פצוע

העוזנייה השחורה תלשה עוד חתיכה של עור מהפגר. ראשו הקירח של
העוף בוודאי היה מתחיל לכאוב רק מהניסיון להיזכר בשעות ההמתנה.
כל הבוקר עבר עליה בצפייה בטורף הגוסס לאיטו, לקראת הצהריים
בקושי היה מסוגל להזיז את רגליו ורק גרר את אבריו על פני האבק
הרמוס, כלפי צל הגומא משיב החיים. כשהשמש כבר עברה את שיאה,
החום הכבד הפך למשב מחניק, כך שאפילו העזנייה הבריאה הרגישה כל
נשימה שלה כאילו גרונה מתמלא בבוץ . נחילי זבובים פלשו
לפיותיהן של הבריות בניסיון לברוח מהמאור הצולה. עורבים ורחמים
התחילו לחוש בריח המות הקרב וקיפצצו בשמחה מסביב. חתול
החברבורות חש מושפל ככל שטורף על יכול להרגיש, כאשר הוא עומד
להיאכל על ידי מארג של רמשים. כפו השלמה ניסתה לחבוט בבעלי
הכנף חסרי המצפון ובמיוחד בגדול מביניהם, הקברן השחור שלא נרתע
לנוכח הנהמות והשריטות . אם מבקר רגעי היה בא באותו זמן לאותה
ביצה מוסתרת בשפלת הכרמל,  היה בוודאי טועה שהעוף והחתול רקמו
ביניהם ידידות סודית: כאשר הוא שכב חסר כח בשיחים, היא עמדה
לפניו וסוככה עליו מפני כל אותם אוכלי נבלות קטנים שרק התאספו
יותר ויותר. לבסוף הוא כבר כמעט לא הגיב לנקירות התכופות של
העורבים בישבנו ועד שהאור התחיל להשתנות לאדום, עיניו יבשו
וכפו המרוסקת נרקבה וקיבלה צבע חום-סגול מלוכלך.
מבחינת העזנייה, הטרף לא יכל לבחור מקום טוב יותר למות: סבך
סמיך ובלתי חדיר לעיניהם של הנשרים, החדות אף ממקוריהם. להוציא
כמה רחמים צהובי ציצית שלא וויתרו, היה הבשר הזה שלה. היא
סילקה את פיסת הפרווה הצהובה וחתכה בעזרת מקורה האזמלי רצועת
בשר טריה מהצלעות. במלאה את זפקה בעוד נתח, הרגישה תחושה לא
נעימה שנראה שנבעה מכרסה התפוחה, אך בכל זאת, היא הורידה את
ראשה כלפי עורב שניסה בכל כוחו לגנוב את הזנב המנוקד ומעליו
ראתה את הסיבה לתחושת הבטן הרעה: נשר גדל אברה ומאחוריו היו
עוד כמה מסוגו. אלה הרחמים השנואים האלה! כל ההתרוצצות הזאת
שלהם גילתה את מיקום הסעודה הסודית שלה! ועכשיו כבר אין לה
סיכוי לאכול בשקט.
 לפולשים החדשים היו מקורים רחבים הדומים לחלזונות שדה שמנים
וראשיהם היו מכוסים פלומה לבנה, כמו גוזלי עוזניות מגודלים.
הופעה כזו של עוף טרף תוציא את התיאבון לכל דורס. הפולש הראשון
ניענע את ראשו וניגש לגוויה בקירקור גרגרני.
מספר עזי בר מעוקלות קרניים צפו בסקרנות בריב המתבשל על שביל
השתייה שלהן. העוף השחור הענק שנדחק תחת אחיו הנבזיים האפורים
והזוטים, לא הבחין באותם בעלי חיים, שהיו אשמים בכל הסיפור
מהתחלה ושבאותו רגע לחכו עשב במרחק שתי טפיחות כנף.
רק עכשיו היה ברור עד כמה קטנה גופתו של נמר יכולה להיות.
לסועדת הראשונה לא נשאר מקום והיא סחבה משם את רגליה הקצרות
בקפיצה קטנה אחורה. החיות הטפשות פחדו מלאכול ליד המים מלאי
התנינים והן גררו את שאריות היונק, שכבר הספיק לאבד כל הדר
חתולי, מתוך הצל, חזרה אל שביל העזים, תחת השמים הפרוצים לכל
עין. הם ריטשו את מעיו בהכניסם את ראשיהם המטונפים בדם אצילי,
יותר ויותר עמוק לתוך הגוויה הנמקה. זוג תנים חדי זרבובית פרצו
מן השיחים כמו חדפים מגודלים ורעבתניים וניסו לקרוע את גפי המת
בעוד הם מאימים בשיניהם החדות כמחטים על מתחריהם המקפצים
והנרגזים. אך לפני שהם הספיקו לגרש מעל פניהם את כל קודמיהם,
נזקפו האוזניים הגרוטסקיות ושניהם נכנסו לעמדת התגוננות.
כאן הגיעה המערכה השלישית במשחק  החיים והמוות .
התן היותר גדול קימט את אפו בזעם אצור, הוא מיהר לנסות לתלוש
את הזנב הצהב-שחור. שבע חוגלות התרוממו בבהלה מבין עצי הכליל,
על ההר מעליו. פנים צהובים ומסיביים הגיחו מתוך צלו של אלון.
אפה השחור של הלביאה עמד באמצע חוטמה הלבן ונע באוויר מהר תוך
ריחרוח. כפותיה העצומות טפחו על פני העשבים והתן הבורח עם זנב
הנמר בין שיניו, יכל להבחין בשרירי טורף העל מתנפחים ומתיישרים
ביניהם כבוכנות, תחת הפרווה חסרת הרבב. כתפי הלביאה עלו וירדו
בתורות בדרכה אל סצנת הטבח. בהגיחה מבין השיחים, נראה קפל לבן
מרהיב לאורך תחתית בטנה החולית שנעה בקצב הנשימות.
מאחריה יצאה עוד טורפת., בנהמה עמוקה, היא עקפה את חברתה ופנתה
לגרש את הציפורים אשר מיאנו לוותר על שללן. הנשרים הפסיקו
לאכול ורק קיפצצו בעצבנות ופרשו את כנפיהם באיום.  ברגעים אלה
נעלמה גם עז הבר האחרונה מהנוף, גוררת אחריה גדי צהוב עיניים.
בהתקרבותה של לביאה שלישית לשארית העלובה של היונק האכול
למחצה, הופיעו שני אריות מסבך החורש. כן, שניהם הופיעו באותו
זמן: צמד צעירים קטני רעמה, אם כי מלכותיים בכל שאר פרטיהם.
אחד מהם נשא צלקת ממאבק עם אייל . זה חסר הצלקת עלה על סלע קטן
ולקח נשימה של ריח החיים. לא, הוא לא שאג, אלא גירגר לעצמו
באופן בלתי מאיים. הלביאות נעו הצידה ונתנו לשני האחים לגשת אל
הגוויה. בעל הצלקת הריח את הגף הלא מרוסקת. היא הייתה כבר כמעט
יבשה לגמרי והדיפה ריח שאף הרעב בעורבים לא יקדם בברכה.
הציפורניים בכף היו שלופות כמראות על מאמצו האחרון של היצור
שהייתה פעם חתיכת האוכל הזאת. הכפיר הביט אחורה כדי לראות ארבע
נקבות הרות באות אחריהם. הוא ואחיו הדיחו את מלך הלהקה הישן רק
לפני לילות ספורים, בזמן סערת הגשם האחרונה וכרגע הצעיר עמד
והרגיש משהו שלא יכל להסביר לעצמו במושגיו החתוליים. הוא רק
ידע שלפני כן עוד לא הרגיש כך, כאילו כבר אין רעמה גדולה משלו,
כאילו הוא ....   כפי שכבר נאמר, האריה לא יכל להסביר את
הרגשתו.
הוא חזר לגף הטרף שנפל לידיו. אחרי רחרוח מה, עזב, ספק מכבוד
לקרובו החתולי, ספק מפאת טעמם המאוס של טורפים. התעניינותו
בגוויה המוזרה עם המהומה סביבה, פסקה ונושא הצלקת סימן לנקבות
לבוא. העזנייה צפתה בשארית הטורפים מסובבת את אפה הרחק מזכרו
של גיבור נשכח. לא נשאר לציפור העייפה כבר הרבה פחד והיא ישבה
בצד, כנראה, במקום בו ישב הנמר הפצוע לפניה וחיכתה כמקודם.
כשנשארה לבדה באור המחשיך, פנתה לסיים אותה מלאכה שהתחילה לפני
מה שנראה כמו נצח. בין הצללים קיפץ העוף אכול הרעב על גפיו
הגוצות, ארוכות הטפרים. נוצותיו, שהבריקו באור של הבוקר, כבר
התכסו באבק אדום ובקושי היו כשירות לתעופה. הוא היה מותש וזמן
השינה שלו התקרב, הוא מעד על אבן ועבר כמה צעדים בטפיחות כנף
מגושמות. בעל הנוצה ניפנף את דרכו למקום ההרג רק כדי לגלות
שהגופה נעלמה, נגנבה על ידי תן. במבט נשרי טיפוסי שספק הביע
השלמה עם המצב וספק זעף חייתי, פרשה העוזנייה, שכבר לא הייתה
כה שחורה, את אברותיה והן פילחו את אוויר הדמדומים כמו לתת
מחווה אחרונה לגיבור שזכרו יישכח במהרה.
במעופו למקום הלינה, הבחין העוף המלכותי בלהק החתולים הנע
דרומה, כאשר שני המנהיגים הטריים מובילים אותו דרך ואדי חשוף
אל הלא ידוע...




שיחות לא נעימות

למעשה, חבר הצוות האחרון הגיע רק יומיים אחרי דנית, הוא לא היה
אמור לצאת לסיור אלא תפקידו היה חשוב בהרבה, - הוא היה אחראי
הבטיחות שלנו. אמנם גיא גביש, בזמנו ובתכנוניו, לא העסיק אחראי
שכזה ופיקח על הכל בעצמו, אני על עצמי סמכתי פחות והזמנתי
באישור מיוחד של השלטונות, את הפקח הטוב והמנוסה ביותר בשטח.
האיש התקרא ריי רטרו, הוא היה אדם גבוה בעל שיער מאפיר.
מומחיותו הייתה בגילוי פגמים בכל דבר ובדיכוי כל ניסיון
ספונטני. הוא היה אישיות חכמה ביותר, אשר אם לא הייתה עסוקה
בבלימתם ושיתוקם של תהליכים חדשים באופן מהפכני (או סתם
חידושים) היה יכול לנהל את המעבדה בעצמו. זה מה שהתאים אותו
בשלמות מלאה למשימה של שמירתנו בחיים.
כשהגיע באותו בוקר, נופף למצלמה הראשונה שראה וכך מנע מעצמו
סיבוכים מיותרים והרוויח הרבה כבוד.  תפקידו של רטרו התחיל
באותו שבריר זמן זניח בו רגלו דרכה על רצפת הבניין החשופה: הוא
התלונן תחילה על זה ששביל הכניסה לגביש אינו מסומן במחשב של
המכונית שלו. אחרי שהוסבר שאף אחד לא טרח לסמן אותו, כי , מן
הסתם, זה לא אמור להיהפך לאתר תיירות, לפחות לא בזמן זה, הבין
ריי את הרעיון ונמנע מלהתלונן על כך שלא התקנו וידיאופון
במעבדה ועדיין משתמשים בהמצאה המיושנת של בל. ואחרי כן התפנה
לראות את (פגמי) המעבדה מבפנים. ריי מאד נהנה מהחדרים ואהב את
העיצוב שלהם, למרבה ההפתעה. כמובן שלא אני עיצבתי אותם. יחסו
אליי היה קצת יותר מעופש. מהר מאד, החל בעבודה רצינית יותר,
כמו סריקת המחשב הראשי על כל תוכנו.
המחשב הראשי היה למעשה רשת של ארבעה מחשבים, שהראשון ביניהם
הציג בנוכחותו סופר- קומפיוטור בגודל של פסנתר גדול במיוחד
ועמד באולם של מסך הממדים . תפקידו היה לפקח על מצב מחולל
ולטעון את הסינטים בצורה הנכונה.  המחשבים האחרים היו מחשבים
אישיים שפוזרו בין החדר שלי לחדר הארכיון ולחדר המכונות.
זה שבו עבד באותו רגע ריי, מחשב הארכיון, היה שטוח- מסך ודמה
מעט לאותם מחשבים ששולפים את שמות הנופלים ביד-ושם. היה לו
עכבר ומקלדת כדורית שעמדה על סוג של מוט ( הדגם הישן, עם חצים
של למעלה וקדימה והחזקה בשתי הידיים ). לפני שהתחיל, הוכיח
אותנו ריי עד כמה לא נוחה המקלדת ועל כך שאינה מתפקדת כראוי
במקרים המתאימים וכאשר הצעתי לו לעבור אל מחשב- העל, בו מקלדת
שטוחה, סירב ואמר שכאן טוב לו וששם לא ישיג את המידע הדרוש.
בכל אופן, הוא החל לנבור בתוכניות ששרדו ובעצם בכל מסמך שהיה
נגיש מהמחשב הזה. כל מה שאני קראתי ואף יותר, נחרש על ידיו
במשך יומיים שלמים כאשר הוא מפסיק רק כדי לישון ולאכול.
בעקבותיו של בא ביתנו החדש, נאלצנו לעשות שלושה תיקונים במבנה
הבית רק באותו יום והקשבנו כל הזמן לרטינות שלו על כמה לא בטוח
השער וכמה שלא פלא שמר גביש מת.
בחדר הארכיון עמדה המולה, כאשר לא רק שריי התלונן כל הזמן אלא
שגם לידו עמד קארין ופעמים אינסוף ניסה לכוון אותו ולהגיד לו
מה לעשות במחשב. בזמן שלא כיוון אותו, בכה קארין שהורסים לו את
הבייבי ( מה שנבע משיטת החקירה של רטרו: הוא חקר מערכות
דיגיטליות כאילו היו אנשים. הוא נהג להכות בחלקים מסויימים של
המכונה כדי להעלות קבצים שונים ונהג כדרך קבע לבצע פעולות שהיו
תוקעות את מחשב הארכיון).  כדי להוסיף על המהומה, בא זק, אשר
לא היה ברור מה עשה בדיוק אך בסוף פגשתיו ביציאה מן החדר, עם
פרצוף חמוץ. " לא אהבת אותו במיוחד"- קבעתי.
"אני חושב שהמציאו את המשרה הזאת כפתרון לבעיית התעסוקה של
הקוטרים."
"א-ה-ה! התפקיד הזה באמת תפור על הקוטר שיושב מול המחשב."
" רק טעות אחת עשינו"- הפנה את תשומת לבי- " שמנו את הקוטר
החדש יחד עם פקעת העצבים הביתית שלנו, ועכשיו הם רבים שם."-
הוא התחיל לצחוק בשקט למשמע ריב חדש מתהווה - הפעם על כמות
הדיסקונים שמותר להתקין על יחידה סטנדרטית-  ובינתיים התרחק
אתי לעבר חדר הבקרה, לנוח מעט מהווליום הגבוה בו היה שרוי הבית
הירוק בשעות האחרונות.-" זה היצור הכי מעצבן במקום הזה מאז
ומעולם!"- הכריז כאשר עמדנו באחד מהחדרים היותר שקטים. גיחכתי.
נטע, שנכנסה בו ברגע לחדר הוסיפה- " אולי חוץ מ-קמצנתול."
איש הביטחון התאמץ לשמור בבטנו את הצחוק המתגלגל למשמע המילה.
-
" כ-ן.. חחח..  קמצנתול.... חחח.."
כשראתה את המבט המוזר על פניי, הסבירה- " אתה לא מכיר אותו.
השם האמיתי שלו היה גרגורי .. משהו..."
" גרגורי מיזינצב"- אמרתי.
"כן. נכון. אתה יודע מי הוא?"- עיניה הגדולות והחומות ננעצו
בי. סילקתי מראשי צל של מחשבה לא ראוייה ועניתי- " איש מחשבים
משני. מעצב מערכת הבקרה. עכשיו בכלא. כן, קראתי את הפייל שלו.
מה כל כך מצחיק בו?"
" אה"- הפכה את בהייתה למבט שובב-" אם היית מכיר אותו..."
"כן"- אמר זק- " אם היית מכיר אותו, לא היית מדבר עליו עם
פרצוף כזה רציני. הבחור הזה פשוט היה אידיוט. כמובן שאת העבודה
שלו הוא עשה טוב, אבל ביחסי אנוש, לא תכיר מישהו גרוע ממנו.
כולם צחקו עליו, שלומי במיוחד, אולי כי הוא היה כמעט כמוהו,
אבל לא בדיוק. כן.. קמצנתול... חח.. הוא התעקש הכל הזמן שנקרא
לו בשם שלו, אבל הוא היה קמצן ונראה כמו חתול. הוא רוסי-
מונגולי כזה.. כמו.. נו, כמו שאמרתי- חתול."
"אם לא היינו צוחקים עליו"- אמרה נטע- " היינו בוכים ממנו.
הבנאדם מירר לנו את החיים, אבל עשה את הכל בפרצוף כזה רציני,
שכולם מאחוריו היו מתחילים להתגלגל על הרצפה."
וזק סיכם-" טוב שהיה ועוד יותר טוב שנגמר."

באותו יום הכניס ריי חמש תקנות בטיחות חדשות והוסיף עליהן
שתיים ביום המחרת, מה שסיכם את מספר תקנות הבטיחות לחמש עשרה.
ההיגיינה בתוך במעבדה נהייתה פנאטית, עמי כמעט שהתמרד ופול הלך
אחרי הינומה מחצית היום כדי לתפוס שיחה עם אותו מטיל גזרות.
כעת, בערב שלפני פתיחת השער הניסיונית, היה רטרו מעט יותר
רגוע מאשר  בזמן סריקת הארכיון, הוא ישב בחדרו ואכל תפוח מבריק
משעווה תוך קריאת ספר בשפה שנראתה לי כמו יפנית. אחרי זה הוסבר
לי שזהו סנסקריט. הפקח עדיין נעל נעלי לקה שחורות שאני בספק אם
הסיר מאז שהגיע למקום והייתה עליו, כמו תמיד, חליפה נקייה
ומסודרת במיוחד. בעת היכנסי לחדר הוא היה שקוע באותו ספר אגדות
הודי עד שכמעט לא שמע את צעדיי. האיש, שפניו הן כאגס הפוך,
הוריד את הספר מעל פאותיו המכסיפות ,ואחרי מבט קצר עליי, התעקם
בעווית קלה. כנראה שהוא ציפה שאני אהיה מישהו אחר. כשהתיישבתי
לידו הוא פתח בשיחה.
"תגיד"- החל בקול ענייני שלא תאם לו עד אז- " אם לא היה על
החברה שלך לחץ, היית מבטל את הפרוייקט הזה? "
קצת נדהמתי מקיצוניות השאלה, חייב להודות- " אמנם יש עליי הרבה
לחץ אבל לעולם לא הייתי חושב פשוט לזרוק את כל העבודה היקרה
הזאת! אם כבר, הייתי דוחה את זה בחצי שנה עד שהיינו בטוחים
בהכל, זה הרי גם מה שאתה רוצה. אבל לא הייתי לעולם הורס דבר כל
כך חשוב."
" מה כל כך חשוב?! "- אמר בפליאה נרגזת- " זו המצאה לא הכרחית
לחלוטין שהכסף שהושקע בה יכל להיות מושקע במיגור העוני או
בהגנה על הארץ. אני הייתי מבטל את כל העסק הזה לפני שיתנפץ
לרסיסים אותם אנחנו נצטרך לנקות."
"אז למה אתה לא מבטל אותו עכשיו?"
ריי השפיל את פניו כרופא המבשר על מות בן משפחה- " זה מאוחר
מדי, "- אמר קצרות -" כבר הושקע הרבה מאד כסף, יותר מדי מאמץ,
יותר מדי מקומות עבודה. זה כמו למגר את כל עסקי הסמים באמריקה
ביום אחד. זו הגרועה משתי הצרות, אז עדיף להשאיר את התוכנית
בפעולה... אם היה פחות לחץ..."
מפניו ניבטה תשישות, ואף כי מטרותינו ומשאלותינו היו שונים
ונבדלים לגמרי, הזדהתי עם אותו איש יחיד המנסה לפרק מדינות
שלמות מנשקן ולהחזיר את העולם הסורר למוטב.
"אבל המכונה כאן היא פתרון לבעיות העולם, לא יוצר שלהן, אתה
ביטחת שהיא לא מסוכנת..."
"לא ביטחתי"- התערב.
" לפחות מנקודת המבט שלי, ביטחת כמה רק שצריך. ועכשיו יש לנו
שער למשאבים לא מוגבלים ולהצלת עולמנו. אין נפלא מזה, האין
כך?"
"יש לנו כח לא מוגבל. זו צרה בשם עצמה. זה כבר קרה בעבר יותר
מדי פעמים כדי שאנשים כמוך לא יבינו את זה. "- הוא הביט בי
משפיל את מבטי אל הרצפה בחיפוש אחר פיתרון. על רצפת החדר מצופת
הלינוליאום והנקייה למשעי לא מצאתי שום תשובה, אלא רק השתקפתי
בה אני עם השאלה שלי. כבר ידעתי שאנחנו מתעסקים כאן עם משהו
מסוכן, אך הייתי משוכנע שלפחות רטרו יוכל לפתור אותנו מצרה זו.
הוא חיכה שארים את מבטי מהקרקע ואסתכל עליו-"אתה חוזר כאן על
הטעות של אלפרד נובל"- קבע ריי-"בעוד כמה שנים בוודאי תחלק את
פרסי אהרונוב לשלום, או שלפחות כך תכתוב בצוואה שלך. יש לך
כזאת, אני מקווה."
לא עניתי בעניין הצוואה- " אני לא מבין איך אפשר להשוות את
המכונה שלנו לדינמיט, תגיד, חוץ מזה: זה היה כלי שנפל לידיים
הלא נכונות. ואני חושב שאתה מנחש שלא ניתן את השער הזה לצבא
וכאלה ואם ינסו לקחת אותו בכל דרך שהיא, אפילו נשמיד אותו."
"לא על הדינמיט אני מדבר. הוא היה רק השיפור של פצצת
הניטרוגליצירין שנובל המציא קודם. מין מכשיר מאד בוגדני היה לו
לאלפרד הזה, לא בדיוק כלי נשק, אבל עדיין אחיו נהרג בתאונת
מפעל עם אותה פצצה. קולט? הייתי מציע לך להיזהר מאד על
הבלונדינית הדלמטית הזאת שלך, המקורבים נוהגים להיפגע הכי
הרבה. אני מבין כמובן שאחרי מות הצוות הראשון שלך, תמציא שער
בטוח למעבר ואמצעים לאבטח את העולם השני."
די נזעמתי אחרי כל הדיבורים על המוות-"א ) השער הוא לא המצאה
שלי. ב ) הוא   לא   יתפוצץ  ! "
ריי רק נתן בי מבט סתום שרמז שכל זה הוא עסק לא חשוב וטריויאלי
לגמרי ושבמקום בזוטות אני צריך להבין מה שאמר. אחרי זה חזר
לנושא הקודם.
" הדינמיט, הכח האטומי, הגנטיקה, ואלה רק ההמצאות היותר
ישירות. כמעט כל שינוי, כל עוד בעליו אינו בעל כוונות של טוב
טהור, גורם להרס באותה מידה כמו שהוא מועיל. המיסיונרים למשל:
אותם אנשים המטיפים לילידים,  הרגו הרבה יותר אנשים מאשר הם
המירו.כלומר,המחלות אותן פיתחה הטעות העולמית הקרויה בורגנות,
קפצו מהמיסיונרים למקומיים הרבה יותר מהר מאשר רוח הקודש. אז
תחשוב מה יעשה עולם שלם של מחלות לעולם הכמעט מסודר שלנו. לא
חשוב כמה נאבטח את זה תמיד יקפוץ משהו. "- הוא עשה הפסקה כדי
לזרוק את פטוטרת התפוח (החלק היחיד שנשאר) ולהניח את הספר שלו
הצידה.- " אתה יודע, המיתולוגיה ההודית הזאת יכולה להועיל לך
ולכל מנהיג בעצם. "
"ומה זה?"
הוא הפנה אליי את כריכתו הקשה של הספר, פשט ידיים לצדדים, ואמר
בפשטות-" אגדות, מהזמן שבו אנשים היו בעלי הרבה פחות כח אבל
עדיין היו מודעים לכוחה של עוצמה בלתי מוגבלת. אז הם כתבו את
הסיפורים האלה על משהו בסגנון של מלחמה גרעינית אף על פי
שבהודו של אותו זמן לא היו אפילו תותחים. אלה היו אנשים חכמים,
אנשים עם חזון פנימי וראיית הנולד. הם חונכו להיות אחראיים
לתוצאות מעשיהם, שלא כמונו, אוכלי הנבלות המסחריים."
"תשמע"- אמרתי בנימה מזוייפת- " אני יודע כמה הדברים האלה
יכולים להיות מסוכנים ואני יודע מה ההשלכות העתידיות של זה,שהן
בעצם כמו של כל המצאה אחרת, אבל זו דרכנו (אוכלי הנבלות)
להתקיים ולהתקדם וכל עוד אין לזה תחליף, אנחנו לוקחים אחריות
על זה כמו כל חברה מסחרית אחרת ומקווים שכל העניין לא יצא
משליטה!"
"אתה יודע מעט...
במקום מעבדה אתה מנסה לנהל פה תיכון וחושב שהכל יצא בצורה
חלקה."
" לפחות אני לא מנסה להשבית את המעבדה."
"בזה אתה צודק, אם אני הייתי מריץ את כל העסק הזה, הבית הירוק
היה הופך מזמן לחווה ירוקה, או לפחות למחסן תבואה."
מבולבל מהצהרתו החדשה של מטיל הגזרות, ניסיתי להסיט את הנושא
לטובתי- "תחשוב, אנחנו כאן בלחץ. אנשים עוקפים אותנו מכל צד.
ההולנדים עולים על הטכנולוגיה שלנו והאמריקנים בונים בימים אלה
לוגו-ג'ייר. "
" אתה מתכוון לגירוסקופ הנחמד הזה של פול לפלי? אם הוא יעבוד
אז זה יהיה באמת מעניין, תפישה חדשה לגמרי של הזמן-מרחב, "-
אמר כאילו כלל לא התווכח אתי לפני רגע. ואז חזר לקדמתו- "תרגע!
"- אמר- " אם אתה לא זוכר, יש לנו כבר שער פעיל ולפחות בעניין
הזה אני לא מודאג."
"אם אתה אומר,"- עניתי- "אבל באמת שחשבתי שאתה דואג יותר לשלום
הצוות."
ריי חשב עמוקות ושקל מספר פעמים כיצד יביע את עצמו- "אני יודע
שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו, אך הייתה לנו כאן
הזדמנות להציל את העולם עצמו חוץ מאותן נפשות."
"אבל אין לנו הזדמנות כזאת עכשיו."- סיכמתי. כמו שהוא אמר
קודם, הכל כבר תוכנן כל כך בפירוט שלא היה טעם לעצור את זה.
"לצערי, יכול להיות שזה יתגלה כנכון."- הוא נאנח והחזיר את
הספר לנגד עיניו כמבקש ממני לעזוב.- " אנסה להקטין את הנזק כמה
שפחות, אך כמובן שכל המבצע הזה נבנה לכישלון."
תשובותיי המקוריות אזלו ובעוזבי אל חדרי אמרתי רק דבר
אחד-"נחיה ונראה..."
באותו רגע הבזיקה לי אותה תשובה מוחצת שהייתה צריכה לצמוח כבר
מזמן
- " אתה מדבר כאן על המצאות, וזאת המצאה מוכחת. העניין הוא
במסע, וגורל של מסעות הוא שונה לגמרי"- צעקתי אל רטרו. הוא קם
ממיטתו והרהר. אחר כך פשוט נעמד, מתלבט אם אצליח לבסס את
דבריי.
"פשוט מאד- המסע לחלל . לירח הם הגיעו בלי הרוגים, כפי שאני
מבין. תוכנית הירח עצמה לא גרמה בעיות מיוחדות. "- סוף סוף
מצאתי את הבעיה ברעיון שלו.-" הם יצאו אל הלא נודע וגם אנחנו
יוצאים, זה הכל והכל יגמר טוב."
" ואסון צ'לנג'ר? אני חושב ששבעה אסטרונאוטים מתים הם אזהרה
מספקת בשבילך?"
"הם היו אחרי המרוץ לירח."
" יש כאן משהו. אבל תבין"- נשף ריי בחזרה-"הם היו מוכנים למסע
שלהם בחלל, הם ידעו כל מה שצריך לדעת. אחרי אלפי שנים של בהייה
בחלל, לומדים עליו די הרבה."
"ואנחנו, לא יודעים?"
"כמובן שלא. המכונה שלנו מבוססת על תאוריה של קואנטים וקוארקים
והמכונה הזאת כבר פועלת. אבל אנחנו לא יודעים איך."
"כמובן שאנחנו יודעים! זה פועל על עקרון פירוד הג..."- הזדעמתי
אך נקטעתי באמצע.
"ואיך זה קורה, התהליך שאתה מנסה להסביר. אין לך מושג. פשוט
למדת להפעיל את זה, כמו גיא גביש עצמו..."
"אני, למעשה יודע איך מפעילים את זה ומה קורה בתוך הכור
והמכונה גם יחד. ואתה לא מבין בזה, אז אל תתערב. אנחנו
מוכנים."
"אני לא צריך לדעת איך זה פועל,"- נעלב רטרו-" ידועה רק העובדה
שלהבנה מלאה של העניין צריך לדעת את התיאוריה הכוללת, והאנושות
עדיין לא הגיעה אליה. נכון, אנחנו קרובים"- אמר כאשר ראה  שאני
לפני עוד התפרצות-" אבל אפילו כל תיאוריית הסיבים והמיתרים
ביחד לא תחליף את מה שעדיין אין לנו."
"אז אתה עכשיו אומר שהאנושות לא מוכנה למסע מימדים?"
"לפחות לא בטכנולוגיה הזו."
"ותגיד לי, איך עכשיו הם מוכנים לטוס למאדים?"- ירקתי בארסיות
וזעם כבוש.
"לא אמרתי שהם מוכנים. חוץ מזה, יש להם טכנולוגיה פשוטה בהרבה,
והם כבר פיתחו אותה."
"אתה מתכוון לכל מוניות החלל L12 ומסוקי החלל וכל הכלים האלה
עם הנושא של תיירות בתחנות? זו נקראת תשתית? זה אינטרנט חללי!
לא יותר."
"גם אליהם, גם אליהם, אבל לא רק ......"- הימהם מבלי להמשיך.
סופסוף יצאתי מחדרו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מזתומרת "עוד
אחד"?!



צרצר, רגע אחרי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/11/04 11:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו ארמיאץ'

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה