"הספר מוקדש לזכרו של זכריה (זק) רומניוק, שכל זמן פרויקט גביש
היה חבר טוב ועוזר נאמן ומת טרם זמנו כשהוא בשיאו. יהולל
זכרו."
דויד אהרונוב.
פתח דבר - הכרמל 10,000לפנה"ס
"על מצוק הסלע ישב נמר. עוזניות שחורות דאו בשמיים. עופות
מלכותיים, אברותיהן הקשיחות פילחו את האוויר כלהבים בדרך
לנחיתה. בקרחת היער נחה לה גופת זברה כאשר ערב רב של רמשים
סובב אותה. עיניו של חתול החברבורות עקבו אחרי עוף הטרף הנוחת
על הנבלה ובמקורו המפלח את בשרה רצועות רצועות.
בין עצי הדולב דילגו צלליות כהות, כאיזכורים לבעל חיים זה או
אחר. כמעט בלתי נראות על רקע העלים היבשים והמטפסים שאפפו
אותם. עדר הצלליות יצא לשדה הטרשים הפתוח- עזי בר בעלות פרווה
בצבע ההבנה וקרניים מעוקלות שנסדקו עם הזמן. כשנראו, נעה דעתו
של הטורף הלאה מהעוזניות והמעקב אחר בעלי הקרניים החל. הכפות
הרכות לא השמיעו רעש בנוען לתוך החורש, מקום בו היה לנמר מסתור
ופנאי לעקוב אחר טרפו.
הגדיים בלהקה קיפצו בעליזות בין הבוגרים כאשר פרסותיהם משמיעות
צלילי נקישה רכים על פני הסלע החשוף. נראה שכל פרט בעדר הולך
לכיוון אחר ואינו מבחין בחברו, אך עם זאת, היה ברור שקבוצת עזי
הבר מעתיקה את מקומה מזרחה, כלפי הביצה הקרובה. המעקב נמשך,
לאורך ההר, לערוץ הנחל ולבסוף למאגר המים.
עופות רבים קראו בקול וזרבוביותיהם הגרומות של צבים הציצו
מהמים לנשום, נוף של אוטופיה וולגרית, הצגה מרשימה של ממלכות
החיים. כניסתם של הפרסתנים הוסיפה למהומה אך החתול לא הורגש
כלל. כה שקט היה עד שכבר ישב במרחק קפיצה מגדי צעיר כאשר רק
אלומות גומא מעטות מפרידות ביניהם. הכל כבר תוכנן, בהינד עפעף
יגיע הבשר הרך לכיבתו, יצר ההרג יידעך והמוח יהיה עסוק בשינה
לשעות רבות.
"הבשר" לעומתו, היה שקוע ומרוכז ביותר בקריעת נבט שדוף של קנה
משורשיו. למראית עין ניתן לתמוה איך יצורים כמו בן העזים הזה
שרדו זמן כה רב, יצורים לא פוגעים, חלשים, שמסתמכים רק על
חושיהם הכהים, אך היה בהם מעבר לזה, הם היו קבוצה. בעין הצהובה
החל האישון השטוח להתכווץ והאוזניים הקטנות נזדקפו. הגור הפסיק
לרטש את הנבט והביט לאחור בדאגה. הושמע קול פעייה רך והעזים
מיהרו להתרחק מהמים ונעו הלאה, לעבר פסגות הגיר המבהיקות.
ארוחתו של טורף העל מיהרה להצטרף למקור כוחה היחיד.
התוכניות נהרסו, הטרף הזה כבר אבוד, בלי גורם ההפתעה לא יוכל
לתפוש מאומה- חולשה של חתולים, אבל היצור לא חש צער. רגש אחר
החל ממלא אותו- הוא היה סקרן. לא היה מקום להאמין שהוא הובחן,
אז למה ברחו?
עד אז כבר צד עשרות עזים וזכר שהטרף שלו לא מתנהג כך, לא כל
העדר הספיק לשתות. הנפש הפרימיטיבית, המונעת על ידי אינסטינקט,
הייתה שקועה כולה בשאלה הקשה, הכמעט פילוסופית. בשבילו הייתה
רק דרך אחת לגלות, והיא לבדוק. חתול החברבורות יצא מהמסתור
וחשף את מלוא הסוואתו. כבר לא התמזג כל כך עם משחקי האור והצל
והבריח כל יצור שנשאר במקום.
אל המים הוביל ריח של פחד. סימני פרסות שסועות הוטבעו בבוץ
הרך והזכירו את הרעב שעליו שכח היצור.
העיניים נעו בחיפוש אחר ארוחה חלופית אבל מסיבה לא ידועה, לא
היו עופות בחלק זה של הביצה, הגדה שממולו דווקא שפעה ציפורי
מים, אחת מהן הייתה מספיקה להשביע אותו.
כבר פנה לאחור ולפתע הבחין בסכנה. המבט נע על האדמה בדאגה עד
שנתקל בבול עץ אפור ומגובשש שצף על המים, זה אכן היה החפץ אבל
היה ברור כעת שהוא לא מסוכן. הסקרנות חזרה והתעורר הדחף הבלתי
נשלט לשחק בבול העץ. באופן חרישי ולא מאיים, התנדנד החפץ מצד
לצד כל פעם שכפותיו הלבנות והרכות של המשחק הכו בו או שרטו
אותו. שתי עיניים צהובות מבריקות נפתחו מתוך הקליפה המחוספסת.
התנין תקף...
ארבע שורות של שיניים לבנות תפשו ברגלו הקדמית של היונק באחיזת
מוות, סילקו את הקרקע מתחת לרגליו והדבר הבא שבו הבחין היה
מגעם של המים העכורים שהחלו לקבל גוון אדום. הטרף התעשת מהכאב
המשתק ברגלו והחל להתנגד למפלצת הקרה שסחבה אותו באדישות למים
העמוקים. עצמות רגל החתול התפצחו בקול והתחושה בכף אבדה,
הציפורניים שרטו כמשוגעות את עורו הקשיח כמגן של הזוחל. אמנם
הורגשה צריבה לא נעימה בלוחיות הגב, אבל היו לו לתנין תוכניות
משלו. הגוף הגלדי הסתחרר אדירות בהרימו בוץ מהקרקעית תוך
ניסיון לקרוע את הגף של הטרף ממקומה. שני צדי המערכה ראו כבר
בבירור את הסוף. בניסיון נואש אחרון התפכח החתול מהייסור המפלח
וחסר התקווה ושילח את שיניו בכרסו הבהירה של אויבו. דם החל
לקלוח מהפצע הפעור, הזוחל חדל ממנהגו הקר, הרפה את לסתותיו
וברח אל בין סבך הקנים.
בכוחו האחרון זחל החתול מתוך המים, הוא נראה עכשיו מסכן מתמיד-
רטוב עד לשד עצמותיו ופרוותו המנוקדת הוכתמה בדם ובוץ. הכפות
כבר לא טופפו ברכות ונסחבו על השטח הבוצי באיטיות. הרגל הפצועה
איבדה את צורתה ונתלתה ברפיון כשהיא נוטפת מים מאדימים.
היונק, הסתכל ברגיעה על הנוף בתחושת תודה ויצא מחוץ לסבך
הגומא, להתייבש בשמש. נשלפה הלשון, שתוכננה לקרוע בשר בכוחה
היא בלבד, וליקקה את העור בתנועות ריפוי עדינות והעניקה תחושת
עייפות. מלמעלה נשמע רחש קל, העוזנייה השחורה נחתה ליד הנמר
וחיכתה... "
"אבל זה היה מזמן..."- אמר עמי.
כבר שנים שהוא מדריך תיירים בכרמל(ליתר דיוק, שלוש שנים- מאז
גיל 14) ואת הדקלום שהוא כינה 'נאום הנמר והתנין' הוא ידע
להגיד כבר בעל פה. עמוס החשיב זאת כעבודה קלה, כל מה שהוא היה
צריך לעשות, זה לטייל כל יום באותו מסלול ולהראות אותם דברים:
עורבנים, תלי חולד חפורים על ידי חזירי בר, מאובני צדפות,
כאילו הם משהוא נדיר ולקבוצה יש מזל שנתקלה בו דווקא היום.
התיירים 'הנחותים' (כל מי שלא ידע מהו מגלן ולא ידע לבטא
אופוסום נחשב על ידי עמוס לנחות ופירושו שאפשר 'לסבן' אותו בלי
בושה) האמינו לו בעיניים עצומות ובלעו כל מילה שלו בתאבון רב.
הקושי היחיד היה להגיד כל דבר כבדרך אגב, כאילו זה נאמר פעם
ראשונה ובמיוחד רק לקבוצה המסוימת הזו.
"אז, כפי שאמרתי, כיום לא תראו זאת בכרמל, רוב בעלי החיים שחיו
בכרמל לפני עשרת אלפים שנה נמצאים בעיקר בגני חיות. אתם
יודעים, דובים, נמרים, איילי כרמל... יש חיות שבכלל עברו מן
העולם, כמו ה..."- הוא השליך את מבטו מהתיירים להמשך הדרך וראה
שסוף הסיור כמעט הגיע -" היי! הנה אורחאן בן צבי, המסעדה
הטבעונית שם משהו משהו, הדבר המגניב זה שכל החומרים שלהם הם
מהטבע. יש להם יופי של לסתות תנין כבושות... א,אאאה, אני סתם
צוחק. אבל באמת, מי רעב?"
" סליחה, מה אמרת על חיות נכחדות?"- שאל ישראל: תלמיד כיתה ז'
שהמדריך לקח לעצמו כשוליה ושכעת למד את תורת הלהבת התיירים.
"חיות נכחדות אמרת"- זמזם עמי כאילו אף פעם לא שמע את
המושג-"אוי, אני רעב..." - דיבר לעצמו - "רק שנייה ישראל;
אאאה אני בטוח שאזכר בזה..."
מי שמחפש בספר בעיקר סקס, פעולה ומוות, יכול לוותר על החלק הזה
ולדלג ישר לחלק הבא של הספר.
למעשה, הוא יכול לוותר גם על החלק ההוא.
הזמן
כיום, בימים המתקדמים והשקטים יחסית של שנת 2030, אין לצעירי
דור הרובוטכניקה להבין מעשי רשלנות פזיזים כמו אסון צ'רנובל,
נפילת גשר המכבייה או טביעת הצוללת הרוסית "קורסק". אבל בשנת
2010 , תחילת נפילתו של זמן האינטרנט, הייתי עצמי אחראי לאחת
התאונות שרק במזל נגמרה בלי להתנפח לממדי קטסטרופה, כפי שמקרים
כאלה נוטים לעשות.
בשנות ה- 10 הלחוצות , כאשר ההשפעה ההרסנית מהמאה העשרים הייתה
בולטת, נערכו ניסויים מרחיקי לכת בטכנולוגיות צעירות יחסית של
גנטיקה, מיחשוב אנטריצלוגי או פיזיקת מימדים- מדע חדש ומהפכני
שנאסר לשימוש לאחר תאונת "יום רביעי הירוק", כפי שהיא מכונה
כיום, כאשר כל זה הותר לפרסום.
כתיבת ספר זה היא בגדר יציאה ידי חובה, שהעולם יידע מה קרה
עשרים שנה מאחור, באותו אפריל חמים בארץ ישראל.
כל שכתוב כאן אני חוויתי, או שמעתי מסיפורים מדויקים של שאר
משתתפי התקרית. אם הפרזתי מעט פה או שם , זה רק כדי להראות איך
הדבר נראה מנקודת מבטם של אלה שחוו אותה.
אני, דויד אהרונוב, בתודה לאלה שישבו אתי שעות על שחזור
הארועים, מביא את הסיפור בצורתו האובייקטיבית ביותר ומנסה
לתארה מכל צד אפשרי של כל אחד מהמשתתפים. כאן מובא לעולם
סיפורם של אנשי החורש, אנשים שסיכנו את חייהם ויצרו את ההרפתקה
שכנראה, לא יחווה עוד אף אחד בעולמנו.
" שנות העשר: קרות, כהות וקשוחות. כל אחד דואג לעצמו ומנסה
להתבלט אך בכולם מכרסמת הבדידות."
(מתוך:'רשימות מטייל בשנות האלפיים')
נגד תחזיות הספרות הבדיונית וללא הועיל,רוח "שנות האלפיים", לא
השפיעה על העולם, והמין האנושי המשיך לדגול במותרות כגון דלק
מאובן, עד שנחזה משבר דלק בטוח בשנים הקרובות. כל הפרויקטים של
אנרגיה חלופית תוגברו, ושוחרי הסביבה החלו נלחמים עם אלה
שמייצרים חשמל סולארי נקי. שטחי המדבר שכוסו בקולטי שמש החלו
לאיים על הטבע השביר. לפני האנושות ניצבו בחירות שאף אחת מהן
לא תציל את כדור הארץ, רק תמנע הרס על חשבון חורבן אחר.
כתמיד,ישראל מצאה הזדמנות להרוויח על הכאוס על ידי מכירת
פצלי-שמן : סלע ישראלי אשר נחשב ל"נפט מאובן", אחד מסוגי הדלק
שלא נוצלו עד אז, אנשי העסקים הציעו זאת כתחליף זמני וכהזדמנות
של ישראל להפוך למעצמת נפט, בלי שיהיה בה כזה כלל (למעשה, משבר
הדלק התגלה כמשברון קצר ב2012, ישראל הפסיקה לייצא פצלי שמן
אחרי שנה זו) .
גם בשנה ההיא, כמו היום, לא נפתרה הבעיה עם הפלשתינים, אף כי
כל רגע נראה פתרון קרב. אחרי המהומות של שנת תשס"א ומלחמת
אלפיים ושלוש חשבו המנהיגים לחזור לאופייה החלוצי של הארץ, אך
הממשלה באותו זמן כבר הייתה מספיק חלשה לחזור לתהליך השלום
ולהתחיל אותו מחדש. ביטול מחדש של הסעיף הפלשתיני להשמדת ישראל
הושג רק בשנות העשר המאוחרות. בשלטון עמדו אנשים רכים אשר טבעו
בבירוקרטיה ותמיד היו נכונים מבחינה פוליטית.
בעלי הקניין שהקימו ושלטו על הערים היוו את השליטה האמיתית של
המדינה, חלקם נכנסו לממשלה, אך הרוב העדיפו להישאר נקיים
מ"פוליטיקת ליקוק" ונשארו בצמרת העסקית ולא בממשלה הייצוגית.
כיום, כאשר כל השיטה הפוליטית שונתה עד היסוד, ונרקמה ממשלה
חדשה וחזקה, קשה יהיה לקורא הצעיר לראות בדמיונו ערים הנלחמות
על שטח מחייה או איש יחיד הקונה עיירת פיתוח ועושה בה כרצונו.
בשנים ההן עדיין היו כפרי פועלים בסגנון המאה ה19- וישובים ללא
חשמל או מים. המצב אולם דמה לאנרכיה, אבל צורת שלטון זו הייתה
היחידה שמנעה אנרכיה אמיתית.
בתנאים אלה, שהיו מבוססים כמו בארץ כך בעולם המתועש כולו,
התגברה מלחמת הרעיונות במדעים הצעירים. בכללם סוגים מתקדמים של
פיזיקה אטומית. החל להיבחן צד שנחשב ליובלות כנחלתם הלא אפשרית
של סופרי המדע הבדיוני וזה פתח סעיף חדש בקוואנט- אטומיקה:
פיזיקת מימדים.
כפי שנאמר בספרי הקודם, 'הטענה לכתר הזמן (2021)', אדם הנוסע
אחורה בזמן בא למעשה לעולם מקביל הזהה לשלו. על זה נסתמכו מאות
מעבדות ניסוייות שהוקמו על ידי אותם תאגידים שולטים. בשונה
מתחרויות טכנולוגיות אחרות, כדוגמת המרוץ לחלל, המדענים עבדו
בלי לראות תוצאות ובלי לדעת מה תהיה התועלת מזה. לא הסקרנות
הניעה את החוקרים קדימה, וגם לא הכסף. העולם היה אחוז בתזזית
של גילוי במדע מימדים, טכנולוגיה סתומה חסרת תועלת לחלוטין לבן
אותו זמן. המסקנה מהמצב העולמי של השנה הזאת הייתה ברורה: אחרי
שנים של מאבק, נכנע המדע לאופנה.
היה זה ניחוש פרוע שאמר שמי שיצליח ראשון לפרוץ למימד מקביל,
ירוויח מיליארדים רבים של שטרות, לכן כל מי שהיה מסוגל לכך,
בנה מעבדת מחקר.
הסטטיסטיקנים הניחו שככל שאר ההישגים הגדולים בהי-טק, הדרך
תיפרץ על ידי יפן או אמריקה, הם טעו.
באפריל של שנת 10 היו בארץ כבר שתי מעבדות זמן חוקיות (נאמר
שמספרן של כל המעבדות הגיע לכעשר). המעבדה הצבאית הייתה גדולה
אך נשלטה על ידי הממשלה ויעילותה הייתה נמוכה.
המעבדה השנייה הייתה מעבדת גביש: מעבדת מימדים קטנה ופעילה
להפליא זו הוקמה על ידי ראשי מספר ערים גדולות. היא תהיה עתידה
לזכות במירוץ, אף כי עד עצם שנת 2030 יזקפו את פריצת השער
הראשונה להולנד.
המעבדה הישראלית הצעירה נקלעה לבעיות בשל תאונה קטלנית וכצעד
נואש הוחלט לשלוח משלחת מחקר בין ממדית בשם "CHRONOS
TRAVELERS", הלא היא כרונ"ט. בזכות צוות מחקר קטן להפליא
והעסקת אנשים צעירים, אלמונים יחסית, הוצלח להסתיר מחקר זה
ביעילות כה רבה ששנים, אף לא אחד מבני משפחותיהם או חבריהם
הקרובים של השותפים לתקרית לא ידע וכנראה אף לא חשד בדבר. או
שבעצם, כמעט אף אחד...
שחר
הזמן חלף מהר, כשהסתכלה על השעון, נדהמה הינומה טל לגלות שכמעט
חמש בבוקר.היא לגמה מפחית של דיאט קולה והוסיפה אותה לערימה של
פחיות ריקות ועטיפות פיצה. כבר שעות היא חיפשה באינטרנט כל
מיני דברים: מציוד התפלת מים עד מתנדבי בוטניקה. למעשה המטרה
שלה הייתה מאד ברורה. טל, הרפתקנית מפורסמת כבר באותו זמן, בת
עשרים וארבע בלבד, החלה לארגן משלחות למחייתה. זו הייתה
השלישית במספר מאז תחילת העבודה: איסוף צמחים קדומים מחבל אדום
שבירדן. היה אצלה מעט לחץ עם הכסף באותה שנה וגם משימה של
החברה להגנת הטבע שלא כללה ספורט אתגרי למעט קצת סנפלינג ודרשה
משלחת גדולה ומסורבלת, אומצה על ידיה בלית ברירה. אמנם שמעה
מדי פעם על אותם עצי דולב וברוש ששרדו במדבר מתקופות לחות יותר
והבינה שבידה הזדמנות להציל מורשת בת עשרות אלפי שנים, אך
הביעה את שעמומה באופן גלוי, במיוחד כאשר ישבה מול המסך
הדו-ממדי המהבהב באמצע הדירה החשוכה הגדולה.
"אוף! איפה זה. מה זה הפרסומת המזובלת הזאת? נו, לעזאזל, ימח
שמך, אני צריכה את האי-מייל שלו, אני לא צריכה עכבר מזורגג
מחברת פאק..."
בהתחלה התבלבלה מעט שאחרי שעות של ישיבה באפלה השקטה, כאשר רק
קולות ההקלדה ברקע, נשמעה מנגינה קלה, טל פשפשה בכיסה והוציאה
סלפון קטן וצבעוני שניגן מוזיקה של לוויה.
ובאמת, עוד רגע של זמזום מחשבים מונוטוני והייתה מתה משיעמום.
"הלו"
"שלום... אפשר לקבל את הינומה טל?"
"מדברת"
"כמובן..."- אמר הקול הנבוך מצדו השני של הקו, טל הרי חיה לבד-
" אאא... מדברים מהמשרד של מעבדות גביש"
"כן... שמעתי עליכם"
"יופי, יש עלייך עבודה כלשהי כעת?"
"לא"- שיקרה בתקווה להרפתקה.
"יש לך הזדמנות לארגן משלחת למקום בו לא היה עוד אף בן אנוש"
טל ניתקה את האינטרנט והתעמקה כולה בשיחה...
הינומה (שמעצם ימי הגן נקראה על ידי כולם "טל"), נודעה במרדנות
שלה ובעבודה היחידאית כמו כן בשמירת הסודיות המעולה שלה, מה
שהפך אותה מושלמת לכרונ"ט. במשך השיחה התקשתה ההרפתקנית להוציא
פרטים אך בכל זאת הסכימה להוביל את המשלחת "על עיוור" תוך
הבטחה לסיכונים נועזים וחדשים. עד מהרה סיכמה על מקדמה נאה ועל
תאריך.
בסוף השיחה התרגשות אחזה את הטיילת הנועזת, איכשהו ידעה שזו
תהיה ההרפתקה האולטימטיבית אותה חיפשה.
גביש
"הנה... הסימן הזה, העץ, והשלט... ו-הופ ! פנייה כאן... כן,
נראה לי שהגעתי למקום הנכון"- דיברתי אל עצמי.
יצאתי מהמכונית הקטנה והמעוגלת שלי ובהיתי בבניין מולו ניצבתי.
הוא נראה פחות מרשים משתואר, בלי ספק הרבה יותר נמוך, והעובדה
שמוקם על דרך עפר צדדית עשתה אותו כמעט בלתי נראה.
לחלק העל קרקעי שלו היו רק שתי קומות ולמראית עין לא היה ארוך
משבעים מטר, היה זה מטה חברת גביש - חברת פיזיקת המימדים
הפעילה בארץ שהוקמה על ידי ראשי הערים של רמלה, נס ציונה,
אשדוד וחולון יחד עם שתי חברות המזון הגדולות.
קירות הבטון החלקים של הבניין נצבעו בצבע בקבוק, מה שתבע את
שמו- הבית הירוק. דברים של הבית הירוק הריהם דברים של סודיות.
אף כי לא היו שומרים בכניסה למקום והשער הרעוע היחיד היה פתוח
תמידית, הבית עצמו היה מבצר. ( לא שהייתי מודע לזה שלכבוד
הגעתי כובו מערכות ההרתעה ואם הייתי בא מבלי להודיע, כרגע היו
מכוונים אליי מספר רובים, קרן ליזר סורקת, שלושה רמקולים, עשרה
זרקורים, תותח רשת ואקדח קפיץ מכאני עם חצי הרדמה, למקרה של
הפסקת חשמל.) למעשה, עד אז לא חדר לצהובונים אף צילום של פנים
המבנה, וכל הידיעות על מה שקורה שם באו מהודעות קצרות לעיתונות
שנאמרו על ידי בעל החברה והחוקר הראשי, דוקטור גיא גביש.
צעדתי על החול וניסיתי למצוא את דלת הכניסה. היו על הבניין
מספר כוכים עם מצלמות ומכשירי מדידה אחרים, חלקם דמו לתותחים
קטנים או שבלולים, אבל בינתיים לא מצאתי פתח שמוביל פנימה.
"בחיי זה באמת מבצר"
אפילו הצבע הירוק של הבית הסווה אותו על נוף חורשות השיטים
והחולות שהקיפו אותו.
"נו, איך נכנסתי קודם?"
לקח לי זמן להבין שאני צריך לנופף מול אחת המצלמות עד שיראו
אותי. ואכן נופפתי. נשמעה חריקה וכמה מטרים לידי נפתחה דלת
במקום בו היה קיר קודם לכן.
"התאמה הרמטית"- הסביר האיש שעמד בצדה השני.
כפי שהצגתי את עצמי, אני דויד אהרונוב, אז עוד מדען צעיר בן
שלושים ושש, פזיז וצר אופקים. גם מקצוע ההוראה שבו עסקתי לא
הלם אותי, כי באותו זמן עדיין התנהגתי כתלמיד תיכון. מכיוון
שהתפקיד הייצוגי אליו הדיחו אותי בחצי השנה האחרונה, החל לשעמם
אותי לא מכבר, מיהרתי לתפוש את ההזדמנות לנהל את המחקר בחברת
גביש.
ואכן היה ממה להתלהב, שכן כבר נודע לי באותו בוקר שהגיעו למימד
אחר. הטכנולוגיה הסודית היא פשוטה ורוב המדענים כיום מכירים
אותה, אך בשנת עשר הייתי האדם היחיד מחוץ לבית הירוק שידע את
דרך פעולתה.
עוד בשנות השישים של המאה ה20 היה ידוע הניוטרינו: חלקיק זעיר
במיוחד הנפלט מהשמש, הוא התפרסם כחלקיק שלא קיים, והיה בזה
משהו. אמנם מכשירי המעבדה העדינים הצליחו לקלוט מיליוני
ניוטרינים בתנועה, אך אף לא אחד מהם נקלט במצבו הסטטי. נראה
שניוטרינו קיים רק כשהוא נע, כשאינו עושה כלום, העולם הפיזי
מתעלם ממנו, אין אפשרות לראות אותו בשום דרך. זה בתנאי שיש מצב
בו הוא לא עושה כלום. פעם האשימו את הציוד המגושם שאינו מסוגל
להבחין בעצם כה עדין, אחרי שהושגו כלים עדינים יותר ויותר,
הובן שהניוטרינו אכן מפסיק להתקיים בשלב מסוים. למעשה זוהי
מהות הזמן- הוא חייב לזרום כדי שהעולם יהיה קיים.
עברו מספר שנים עד שהוסק שהניוטרינים הם בעלי מסה מדומה בלבד
ולכן נעים בזמן ומרחב טהורים שאינם מושפעים מחומרים בעלי מסה
אמיתית.
זרם יציב של מאות טריליוני ניוטרינים יצר מין "מסך" שבו לא
קיים זמן ומרחב, השתחררות מכבילה זו של פיזיקת החומר מאפשרת
היקשרות של העולם שלנו לעולם מקביל. דבר אחרון שנשאר היה לעשות
הוא ליצור זרם כזה. וזה החלק הקשה.
ניוטרינים הם תופעת לוואי שנובעת בעיקר מהשמש ומריאקציות
גרעיניות. עד אז הדרך היחידה להיות בעליהם של כמה כאלה הייתה
רק לאסוף אותם. לצערי ניוטרינים אינם תפוחי אדמה ואי אפשר פשוט
ללקט אותם בסלסלות. החלקיקים האלה חודרים כל חומר וגם שאינם
יכולים לשכב סתם כך במחסנים, כי כפי שאמרתי, ניוטרינו חייב
להיות בתנועה מתמדת.
וכאן מגיע הפתרון של המהפכה התעשייתית: ייצור המוני.
בזה התמחתה מעבדת גביש.
כדי ליצור את הניוטרינו הסינתטי המכוון הראשון- הסינט, השתמשה
המעבדה בכל שלושת הכורים הגרעיניים של הארץ. אותה טכנולוגיה
שבה פיצלו את האטום רק הרבה יותר קומפקטית ועם זאת הרבה יותר
חזקה. נכון יהיה לתהות מאין הושג הכסף, ואני אגיד בכנות- הוא
לא הושג. עלות הפרוייקט צומצמה עד למספר המינימלי של שלושה
מיליארד שקלים, הודות לקיצוצים באמצעי הזהירות, אנשי ביטחון
והימלטות מתוחכמת מתשלום מיסים, דבר שקל להשיגו על סף האנרכיה.
בקשר לכסף שכן הושג, אני לא יודע מאיפה הוא ולמעשה, מפחד
לגלות.
ברגע שיוצר הסינט הראשון { למעשה, מאיץ החלקיקים פלט מיד כשני
מיליון כאלה בפעם הראשונה }, לא הייתה בעיה להעביר את המכשיר
לחלקו התת קרקעי הבית הירוק.
שם ניהל מר גביש, מדען בעל שם עולמי שפרש לעסקים קטנים, מחקר
בן חצי שנה, עד שמצא את המינון הנכון שצריך להיות בקרן סינטים.
נאמר שמצא עולם זהה לגמרי לשלנו עד שלא היה בטוח בכלל אם הצליח
לנוע לאנשהו. לבסוף הצליח ליצור למכשיר סוג של מערכת התמצאות
בחלל שנשענה על השדה המגנטי של כדור הארץ, כך קבע איפה יצא
השער בין הממדים. מעכשיו היה מסוגל להגיע לכל מקום בעולם
שלנו... תיקון טעות - בעולם הזהה לשלנו.
יש חורים גדולים בידע העולמי, אך ידוע שאחרי שהצליח לנוע בזמן,
יצר מימד ששונה מהמימד שלנו.
למה אני לא בא ושואל אותו איך עשה זאת? כי כבר איננו אתנו
היום. באותו הניסוי שיצר את העולם השונה, ארע פיצוץ שהרג את מר
גביש ושניים מעוזרי המעבדה הבכירים שלו.
מכיוון שמקור הפיצוץ לא נבע משער הזמן עצמו ולא ממחשב העל,
נפתחה חקירה של המוסד וחברי הצוות נמצאו אשמים ברובם בקשירת
קשר נגד המדען, שנחשב קיצוני בתחומו.
בזמן ששהו מאחרי סורגים, החלה תסיסה בסובב. החברות שמימנו את
המחקר כבר קיבלו את הבשורה של שער הזמן, וחיכו בקוצר רוח
לתוצאות, כיוון שלא קיבלו כאלה במיוחד אחרי התאונה הקטלנית,
החלו שוקלות אם השקיעו נכונה את כספן והודיעו שאם לא יהיו
תוצאות בחודש הקרוב, הן מבטלות את התמיכה הכספית (אמנם דעותיהם
של ראשי הערים נשארו יציבות, אך מתוך הצורך בסודיות, לא הרבה
חברות שותפו בסוד וכל חברה תרמה חלק מכריע להחזקת המעבדה
בחיים). הצוות המאוד מצומצם היה בלחץ, עבודה של שנים עלולה
לקפוא או אפילו לרדת לטמיון. כמעט ולא נשארו מומחים, המשימה לא
חיכתה, המסע בין הממדים היה חייב להתבצע.
אני - שבעה חודשים לפני התקרית
"מה דעתך?"
"כן, המקום הזה באמת מדהים. ואו, כבר הרבה זמן לא ראיתי עץ כל
כך גבוה"- התפעלתי- "זה כמו ג'ונגל פה". קשה היה להאמין שאני
נמצא במעבדה אחת גדולה.
למעשה הייתה זו הרחבה של מכון ויצמן, מכון מדעי שמתעסק כמעט
בכל, מקליגרפיה עד לנאו-גנטיקה, ביקרתי שם כמה פעמים בהיותי
ילד במסגרת טיולי בית ספר ובעבודתי כמורה. תמיד אפשר להתרשם
ממקום כזה מחדש, למעבדות מחקר גדולות יש נטייה להפוך לפארקים,
כנראה בגלל שבמקומות סגורים וענקיים אף אחד לא מפריע לגננים
לעשות את שלהם. בין אם ברחובות ובין אם במקום יותר מפותח,
מעבדות מחקר הן תמיד אוטופיות.
"הנה, עבור את הבניין מכוסה הגפנים הזה ו..."
"תודה גברת תלמי, מכאן אסתדר לבד"- פניתי לעבר בנין תלת קומתי
שהמרצפות הורודות על קירותיו הוסתרו על ידי שיח בוגנוילאה.
הוזמנתי כנציג של מערכת החינוך בתל אביב כדי לתקשר בין מחלקת
הפיזיקה במכון לבין הוראתה בבתי הספר, מין פרוייקט נוסף
לתלמידים מחוננים ולאלה שעושים בגרויות מוגברות. כבר היו לי
בעבר עבודות מרתקות יותר.
הייתי רגיל למכונים שונים ולא היה קשה לי להתמצא באחד מהם, בין
אם היה ממוקם בניו זילנד. את מיטב זמני ביליתי בהם: המקומות
היחידים שמצליחים לשלב כה טוב בין מחשבה ורוגע. בכל מקום תראה
אנשים ההולכים בנחת בחלוק מעבדה, או חליפת ערב, או לפעמים
פיג'מה. הדרכים צרות ושקטות, ובטוחות מספיק כדי לצעוד עליהן,
כל עץ עבות, כל שיח עטוף פריחה סגולה ואדומה, כל גבעול גומא
בבריכות המכון מסתיר מאחוריו בניין ישן ומפואר, כל בניין מסתיר
בתוכו ידע עצום, כל פיסת ידע נתמכת בצוות רב הכתפיים של המוסד
המכובד ואני חושב שכל מדען, בסופו של דבר, שואף לפחות חלק
מהשראתו מאותם אורנים גבוהים במיוחד שאפשר למצוא במקומות כה
מעטים בימים אלה. במכוני מדע כמו זה עובדים שני סוגי אנשים:
אלה שנועדו לעבודה ממוסדת בסגנון הנ"ל, ואלה שנתייאשו מבתי ספר
ושאר מקומות עבודה עויינים-לחיים, מה שמשמעותו שבשבילי היה
עדיין מוקדם מדי להצטרף לקהילת משני עולם שקטים אלה.
נכנסתי דרך הדלת הראשית לבניין "תיווך-החינוך", לא היה פעמון
והדלת לא הייתה נעולה, כל הדמיון הזה בין המעבדות נתן הרגשה של
דה-ז'-וו. מה שבאמת הפתיע אותי היה החלק הפנימי של המבנה, לא
היה לזה דמיון לשום דבר אחר שהכרתי, או לחילופין, זה דמה לכל
דבר אחר: הרצפה הייתה ורודה באותו סגנון של המרצפות על קירות
הבית : הם עצמם קושטו בצפיפות על ידי תמונות מצולמות של
מקרו-מולקולות, צילומי מיקרוסקופ, כמה בכירי המכון לשעבר והרבה
פוטוגרפיות שחור-לבנות של נופו הנוסטלגי של המוסד הרחובותי.
החוץ היה מוסתר על ידי הבונגינוילאות, אבל נראה שהאור הטבעי
היה מספיק חזק כדי להאיר את חדר הכניסה לגמרי. בשונה מחלקים
אחרים של המכון, שהיו צפופים ונתנו הרגשה של קלאוסטרופוביה, זה
היה מרווח ויותר דמה למוזיאון המדע בחיפה. הניסיונות למצוא
מישהו במקום הענק הזה היו לשווא, היה בכל מקום רעש של דיבור
אבל לא ראיתי אף אחד: בשונה ממקומות אחרים במכון, בהם הכל רוחש
אדם, אבל שורר שקט.
לבסוף כיוונתי את צעדיי כלפי גרם מדרגות עקלתוני שנבלע בחלקו
העליון בתקרה הגבוהה.
"או! דוקטור אהרון"
"אהרונוב"- תיקנתי- "נעים מאד, דויד אהרונוב". למטה עמד איש
רחב גרם, בשנות הארבעים לחייו שכנראה הספיק להתעבות מאחורי גבי
בזמן שטיפסתי. הוא לבש חליפה אפורה שהתאימה היטב לצבע פניו.
"אם אתה רוצה להגיע למשרד החדש של הוראת פיזיקה, כדאי שתלך
בכיוון השני"- יעץ האיש בנימה מעט צינית. הודיתי לו והלכתי
אחריו למעבר מוצל שהוביל להיכל דומה. האיש התגלה כאחד העובדים
הבכירים במחלקה הראשית של פיזיקה וכאחד מהנציגים מהצד שלו.
אני חייב לציין שכאשר התחלתי ללמוד פיזיקה, מעולם לא חשבתי
שאצטרך לעבור במשרדים של כל מיני אנשים ולחתום על מסמכים
מאובקים. הרעיון היה להורות את המדע הזה לדור הצעיר. למרבה
צערי, התקדמתי בעקבות המשכורת ממורה, אחר כך לרכז והנה אני
עכשיו, מוציא עט מכיסי כדי לחתום על אותם מסמכים מאובקים "ד.א
נציג מערכת החינוך". לא הרבה אנשים רצו להתעסק בדבר הזה, אפילו
לא נתנו למקצוע שם, והוא הוזכר לעיתים רחוקות בתקשורת. רוב
האנשים אפילו לא יודעים שיש מישהו שמתווך בין הלימוד למדע
האמיתי, מהצד זה נראה כמו ' מהמדען לשקדן '. נראה לי שה'קידום'
הזה נועד להרחיק אותי מהזירה החינוכית כמה שיותר ולהשוות לי,
לפחות ממרחק, מראה של בורג במערכת. אחרי הכל, בהיותי קרוב יותר
למוסדי החינוך, הייתי שותף בתחילתן של מהפכות רבות מתוצאותיהן
נהנים התלמידים היום. הרי שליטי ההוראה דאז, כמו גם מסויימים
היום, היו והנם קשיחים ובלתי גמישים בדעתם כמו סולייות הנעליים
היקרות שהם נועלים. פעילותי, כמו גם של אנשים שאזכיר בפרק
התודות שבסוף הספר, תרמה לשינויים מרחיקי לכת בכיתות ובראשי
ילדים אינספור. פעולותיי לדמוקרטיה בחצרות המלוכה של המנהלים,
הסברתי בנושא אי הנחיצות של הגדרות, תמיכתי בשינוי במתכונת
הטיול השנתי... כל אלה ואחרים גרמו לקרחות המאובקות של אנשי
החינוך הגבוההים כאב מתמיד. הפחד של איבוד שליטה הביא אותם
למעשים שמטרתם הייתה להרחיקני מהמרכז. 'המתנה' האחרונה מהם
כמעט והצליחה, לפחות לזמן מסויים.
חזית 'המורים הנאורים' איבדה את אחד מחבריה הנלהבים ביותר
לטובת הבירוקרטיה ובאותה שנה, למרבה יגוני, לא אושר פרוייקט
של"ם.6
לא ארחיב על זה יותר ואחזור למאורעות הפרק. כל המתעניין, יוכל
למצוא מידע באתר של היסטורייה של החינוך בישראל.
"הנה, זה אחד המשרדים הפחות ידועים שלנו, זהו המשרד העסקי של
מ.פיזיקה"- הבטתי לצדדים, זה היה משרד לכל דבר ולא ניחנה בו
אותה מסתוריות של חדר הכניסה, הייתה בו מסתוריות אחרת. היה
שולחן ארוך שחצה את החדר הקטן, היה חלון זערורי למעלה, עמד ריח
מתקתק עד גועל של גזר פרוס. התקרה הייתה גבוהה כמו בבית תל
אביבי ישן ומשם היטלטל מאוורר לבן מבריק.
כאן הייתי אמור לבצע את אחת הפעולות הראשיות שנעשות על ידי
אנשי מערכת החינוך הבלתי יעילה של שנות העשר: המתנה.
מעל השולחן המשרדי היה תלוי לוח זמנים שתוכנו היה סתום -"21
אוקטובר, תיכנון פרטי תוכנית, היוועדות עם חברת טגי בע"מ ".
חלק מההודעות היו אף יותר חסרות משמעות:" 30 נובמבר, מ"מ פ"פ
ת"ת מ-מ" או " 3 אפריל, ג"מ ב"ס בזמן ב"מ ". כמה שכבר היה לי
רקע בכל הקיצורים המדעיים וכל הכינויים למיניהם, כמה שידעתי את
הז'רגון הצבאי והסלנג של תלמידיי- מעולם לא פגשתי צירופים אלה.
הם היו כמו שפה חדשה לגמרי, כמו הקודים של מלחמת העולם השנייה.
מכיוון שלא היה לי מה לעשות היות והשמנמן האפרפר והרציני התאדה
שוב, התחלתי לשעשע עצמי בניסיונות פיענוח. בדיוק כאשר מצאתי
שהפירוש של ראשי התיבות "מח"ד" יכול להיות 'מערכת חינוך דפוקה'
נשמע צלצול בטלפון ששכב על אותו שולחן משרדי. אצלי לא נהוג
לענות על טלפונים שלא שלי בדרך כלל ולכן המשכתי לשבת כאשר
הפסיקו צלצולי הטלפון והתחלפו לציפצוף מונוטוני, באותו רגע
הסקרנות גברה עליי וניגשתי אל מקור הצליל. המכשיר היה גדול
מאוד בשביל טלפון רגיל, ברגע שחשבתי זאת, השתנק החפץ ופלט שורה
ארוכה של דף לבן עם טקסט קטן מודפס עליו. למעשה המכשיר שראיתי
היה טלפקס- פיתוח ישן יחסית של שנות התשעים שנכלל עם שורת
הפטנטים שהוחזקו כאן. להוציא השפופרת, היה זה התקן ממוזער של
פקס, ולכן לא היה גדול מדי אלא דווקא די קטן.
לטקסט שכרגע נפלט לא הייתה הפנייה כלשהי אבל כנראה היה מכוון
למישהו מראשי 'מ.פיזיקה-עסקים'. זה נראה דחוף.
מכיוון שישבני החל לכאוב מהישיבה הממושכת במה שהיה כנראה פעם
כיסא, יצאתי לחפש את הנמען למכתב. אחרי בדיקה קצרה, התברר
שהבניין חזר למצב הרפאים שבו היה, הרעש היה קיים, אך לא היה אף
אחד, להוציא גנן שטאטא את העלים משביל הכניסה, לא ממש סמכתי על
זה שיוכל לעזור. "הבניין חדש, אני עדיין לא יודע איך הוא
מתפקד. אני עוד לא יודע ת'סדר יום שלהם, רגע אחד יש בו את כולם
ובשני הוא מרוצ'קן כמו בלון מפוצץ"- אמר הצעיר ועבר לכניסה של
הבית הבא.
לאחר עוד סיורים מצאתי שאולי מחכים לי בחדר העסקים וחשתי לשם.
הריקנות במקום הייתה משוועת, בוודאי בנו את הבניין הזה ליותר
בני אדם משיש במכון ועכשיו הוא עומד ריק רוב היום, ללא תפקיד
מיוחד או תועלת.
אחרי שחזרתי להמתין ניגשתי אל הטלפון, "נתנו לי לחכות כאן,
במשרד שלהם. הם לא נמצאים ,אז עכשיו זה כמו המשרד שלי"- חשבתי
והתחלתי בקריאת הפקס.
מח"ד, מח"ג
התקדמות מסוימת ניכרת, בקשה לסיוע, עובדים נוספים, נזקק
להפניה.
דרוש מאמר ארכיב 7-13 סיפילימן ומדען אתר, ניר (?).
נדרש סיוע בשליטה, המחולל חזק אם כי לא ניתן לצפות שימלא את
משימה (ANH3), דרוש סיוע טכני. האם יש תערקן מתאים.
חדשות ר.ע.ש! סתירה חלקית לחוק היחסות. זמן מרחב שונה, מהפכה !
תיאוריות בספק,(גרסה) מכשירים לא מספיק מדויקים. האם התחדש
בגרמניה? ביפן?, מה מצב המכשור.
מחולל בהכנה (חת"ז), בדיקת מצב נוכחית מאושרת, ביאה.
בדיקת צוות.
עקב פריצה מוכחת למימד המקביל (!)%55) תכנונים נעשים בזמן
זה.
עלות שיגור משוערת2,000,000-$
רווח משוער 500,000,000-$4,000,000,000$ ??
Neutrino condition, projector spill 3000000-//. Patent
group is founded (please reply)
אחרי זה בא טקסט ארוך באנגלית אשר הסביר את ההמצאה החדשה. לא
יכולתי להאמין למה שכתוב כאן, אמנם הכתב היה מקודד אבל בלט
ממנו דבר ברור כשמש: פיזיקת מימדים. אף כי הדבר נראה אמיתי, לא
בלעתי את זה. אפשר להגיד שגדלתי על מדע בדיוני וזה נראה דומה
מיד, טוב מדי, כמו בדיחה של מישהו. בדיחה בסגנון מכון ויצמן.
הדלת חרקה על צירה, שהיה משומן לפני רגע. רוח קרה נשבה דרכה
והיא נפתחה ברעד, כאילו הייתה אשה זקנה, הדלת התנהגה כאילו היא
ישנה מהבית עצמו. פעורה לרווחה, הציגה אחריה מסדרון, ומאחוריו
חלונות זכוכית גדולים ומפוארים. בקצה הופיעה אותה דמות אפורת
פנים שהדריכה אותי לכאן קודם.
אותו איש בכיר החזיק בידו ערמה של ניירות עליהם הייתי צריך
לחתום ושהכילו תוכניות שונות ומשונות לגבי ההוראה באזור המרכז.
בשלוש מילים- חזרה למציאות החורקנית.
האיש הגיע לדלת, סגר אותה והפסיק את הרוח-" הדלת הזאת לא ממש
בסדר, אני חושב שהקבלן סידר אותנו"
"רואים"
"סליחה על ההמתנה"- המילים האלה עוררו בי את הדחף להגיד "בטח
שאתה מצטער, רק נרקבתי כאן והתייבשתי כמו איזה אימפוטנט,
ועכשיו אני הולך לחתום לך עוד על איזה טריליארד מסמכים עד שאני
אקבל שיתוק כולל של כף היד, טוב, כדאי שגם תצטער וגם תקבל ממני
בעיטה מלכותית בתחת!"
במקום זה נזכרתי במשהו ואמרתי "דרך אגב, קיבלתם פקס, כדאי
שתראה אותו"
"כן,"-אמר ברוגע כשניגש לבדוק את ההודעה-" הפקסים הם בתיקון
בכל שאר הבניין ואנחנו מקבלים המון מכתבים. זה בטח נועד ... "
- הוא פער את עיניו וריפרף מהר בטקסט. ניכרו בו תדהמה וחשש- "
מ, מתי זה הגיע?!"
"לפני בערך, חצי שעה"
"ו, והספקת, אה... אתה יודע, לקרוא את זה?"- אמר באופן הססני.
"קראתי הכל"- אמרתי לבסוף ללא כל הדר וסודיות.
"ואתה יודע מה כתוב שם?"
"אל תעליב אותי, אני אחרי הכל פיזיקאי"
"נחמד ויפה... ו.. אתה יודע מה אתה עושה?"
מאז המקרה, אני איש סודם, היחיד מחוץ לחברת גביש או למכון
שיודע את כל שטויות המימדים האלה. עד 'יום רביעי הירוק' הספקתי
לעשות בשבילם שתי משימות מינוריות של העברת חומרים, משימות שלא
התאימו למדענים הזקנים והמסוגננים בבית הירוק. למעשה, הם היו
זקוקים לי, איש קשר בלתי תלוי בהם. וגם לי היה הריגוש אנחתא
מההוראה. כך שניהול החברה היה המשך טבעי לדברים - קידום לא
צפוי... | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.